לימוד העיקרון ויישומו
הסימניות שלי

עדיין אין לך סימניות.

חלק 3: תקופת המלכות המאוחדת ותקופת האימפריה הנוצרית

כאשר התקרבה תקופת השופטים לסיומה וישראל נכנסה לתקופת הממלכה המאוחדת, היה תפקיד השופטים מחולק לנביא, כהן ומלך. הנביאים קיבלו הוראות הישר מאלוהים; הכוהנים שלטו במשכן ואחר כך במקדש; ואילו המלך שלט באומה. כל אחד מהם נשא במשימתו המובהקת, בהדריכו את ישראל להשלמת מטרת תכניתו של אלוהים לשיקום. מטרת תקופת האימפריה הנוצרית, היתה לשקם את תקופת הממלכה המאוחדת, באמצעות תנאי פיצוי מקבילים. לפיכך, כאשר תקופת מנהיגות הכנסייה האזורית באה לקיצה, משימת מנהיגים אלו חולקה לתפקידי מנהיגי המנזרים, המקבילים לנביאים; האפיפיור, המקביל לכהן הגדול; והקיסר, אשר שלט בעם. הם היו אחראים להנחות את ישראל השנייה, להשלים את משימת תכניתו של אלוהים לשיקום.

בתקופה הקודמת, חולקה הכנסייה הנוצרית לחמש פטריארכיות: ירושלים, אנטיוכיה, אלכסנדריה, קונסטנטינופול ורומא, כאשר רומא היתה הדומיננטית במערב. האפיפיור, כפי שקראו לפטריארך הרומי, השגיח על כל הבישופים ואבות המנזרים במערב אירופה.

בתקופת המלכות המאוחדת, המלכים הקימו את מלכות ישראל סביב המקדש, ובכך גילמו את האידיאל של משכן משה, שנתקבל תחילה בזמן יציאת מצרים. היה זה מסלול ברמת צלם, לבנות את מלכות שמים על ידי ישוע, אשר בבוא היום, היא תהיה מלכותו של מלך המלכים. (ישעיה ט' 6) כך, גם בתקופת האימפריה הנוצרית, הגשימה האימפריה של קארל הגדול את אידיאל האומה הנוצרית, כפי שנקבע בעיר אלוהים, שנכתב על ידי הקדוש אוגוסטין - שחי כאשר הנוצרים אך שוחררו משיעבוד האימפריה הרומית, זמן המקביל לזה של משה. שוב, היה זה מסלול ברמת צלם, לבניית מלכות אלוהים, אשר אותה ביום מן הימים ישוב המשיח להקים, כמלך המלכים. בהתאם לכך, בתקופה זו, נועדו הקיסר והאפיפיור להגשים את אידיאל המדינה הנוצרית, בהתאחדם בכל לבבם, ללכת אחרי רצון אלוהים. הממלכה הרוחנית אשר הוקמה על ידי התשתית הרוחנית עבור המשיח ושעליה שלט האפיפיור, והמלכות הארעית שנשלטה על ידי הקיסר, צריכות היו להתאחד, בהתבסס על תורתו של המשיח. אילו עשו זאת, היו הדת, הפוליטיקה והכלכלה, יכולות להגיע להרמוניה, והתשתית לביאה השנייה של המשיח היתה מוקמת באותו זמן.

במהלך תקופת המלכות המאוחדת של ישראל, המלך היה הדמות המרכזית לשיקום תשתית האמון. באחריותו היה להגשים את דבר אלוהים, שניתן דרך הנביאים. בטרם נמשח המלך, היה על הנביא ועל הכהן הגדול לייצג וללמד את דבר אלוהים, וכך עמדו בעמדת הבל. משימתם, על פי תכניתו של אלוהים לשיקום, היתה לשקם את העולם הגשמי מעמדת שר המלאכים, המייצג את עולם הרוח. אולם, לאחר שהניחו את התשתית שעל גביה צריך המלך לעמוד, ולאחר שמשחו ובירכו אותו כמלך, היה עליהם למלא את תפקיד קין לפניו. על המלך היה לשלוט בממלכתו על פי הנחיית הנביאים, ועל הנביאים היה לציית למלך כנתיניו וכיועציו.

כשמונה מאות שנה לערך, לאחר שצאצאי אברהם נכנסו למצרים, משח הנביא שמואל את שאול למלך ישראל הראשון, על-פי מצוות אלוהים. (שמואל א' ח' 19-22; י' 1-24) המלך שאול עמד על תשתית ארבע מאות השנים, תחת הנהגת השופטים. אילו מילא את ארבעים שנות מלכותו בהתאם לרצון אלוהים, הוא היה עומד בעמדה של זה ששיקם באמצעות פיצוי, את ארבע מאות שנות העבדות במצרים ואת ארבעים שנותיו של משה בארמון פרעה. כן היה המלך שאול, ממלא את תכניתו של אלוהים של ארבעים להפרדה משטן, והיה מניח את תשתית האמון. אילו, על גבי תשתית זאת, היה המלך שאול בונה ועובד את המקדש, צלם המשיח, הוא היה עומד בעמדה שמשה היה צריך להחזיק, אלמלא נכשל במסלול הראשון לשיקום כנען ברמת לאום, והיה בונה את המקדש בכנען ומפאר אותו. אילו עמדו אז בני ישראל על בסיס תשתית אמון זו, והיו הולכים בנאמנות אחרי המלך שאול, בכבדו את המקדש, היו הם אז מניחים את תשתית המימוש. התשתית עבור המשיח היתה מוקמת באותו הזמן.

ברם, המלך שאול לא ציית למצוות אלוהים, שניתנו לו על ידי הנביא שמואל, (שמואל א' ט"ו 1-23) והוא לא היה בעמדה ראויה לבנות את המקדש. לאחר כישלונו, מצא המלך שאול את עצמו באותה עמדה, בה היה משה לאחר כישלונו במסלול הראשון, לשיקום כנען ברמת לאום. כפי שהיה במקרה משה, תכניתו של אלוהים לשיקום באמצעות המלך שאול התארכה. ארבעים שנות מלכות דוד וארבעים שנות מלכות שלמה, חלפו בטרם הונחה תשתית האמון, ובטרם יכול היה בית המקדש להיבנות. יתרה מכך, כפי שצויין קודם לכן, המלך שאול היה גם בעמדה של אברהם. באותו אופן בו ניתן דבר אלוהים לאברהם ולבסוף עבר ליצחק וליעקב, כך דבר אלוהים לבנות את המקדש, באמצעות המלך שאול, צריך היה להימשך דרך מלכות המלך דוד, ולבסוף הוגשם במהלך שלטון המלך שלמה. אולם, המלך שלמה נטש את עמדת הבל עבור המנחה הממשית, כאשר כשל בתאווה עם נשותיו הזרות הרבות, אשר הרחיקו אותו מאלוהים. (מלכים א' י"א 3-7) כך, לא היתה דרך עבור ישראל, להניח את תשתית המימוש. התשתית למשיח, שהיתה צריכה להיות מונחת במשך תקופת הממלכה המאוחדת, לא הוגשמה.

במשך תקופת הממלכה הנוצרית, כל התנאים המתייחסים לממלכה המאוחדת, נועדו להשתקם באמצעות תנאי פיצוי מקבילים. שוב, הדמות המרכזית לשיקום תשתית האימון, הייתה הקיסר. הוא היה אחראי להגשים את האידיאלים הנוצריים, שהונחו על ידי המנזרים המובילים ועל ידי האפיפיור. האפיפיור מצידו, עמד בעמדה ברת השוואה לכהן הגדול של ישראל, שקיבל את הוראותיו של אלוהים דרך הנביאים. הוא היה אחראי להניח את התשתית הרוחנית, על גביה יכול היה הקיסר, להגשים את אידיאל האומה הנוצרית. לאחר הכתרת הקיסר וברכתו, נועד האפיפיור לציית לו כאחד מנתיניו, בעניינים היומיומיים. הקיסר, בתמורה, נועד לרומם ולקדם את העבודה הרוחנית של האפיפיורות בתחומו. האפיפיור ליאו השלישי, הכתיר את קארל הגדול ובירכו כקיסר הראשון של עולם הנצרות, בשנת 800 לספירה.

קארל הגדול עמד על בסיס ארבע מאות השנים של מנהיגות הכנסייה האזורית, אשר שיקמה באמצעות פיצוי, בצורה של מקבילות ממשיות, את תקופת ארבע מאות שנות השופטים. לפיכך, כמו בזמן שאול, הוא עמד על גבי התשתית של המספר ארבעים להפרדה משטן בתכניתו של אלוהים. בנהלו את חייו באמונה, בהתאם לתורתו של ישוע, בפועלו להגשמת האידיאל הנוצרי של המדינה, הוא נועד להקים את תשתית האמון.

ואכן, כאשר הוכתר קארל הגדול כקיסר, הוא הגשים תשתית זו. אילו האמינה ישראל השניה בקארל הגדול, והיתה הולכת אחריו, היתה מונחת תשתית המימוש, וכן היתה מונחת התשתית עבור המשיח. במילים אחרות, המלכות הרוחנית בהנהגת האפיפיור, והמלכות הארצית בהנהגת הקיסר, נועדו להתאחד לחלוטין, על גבי התשתית הרוחנית הקיימת, עבור המשיח. אז היה המשיח חוזר על גבי קרקע מוצקה זו, והיה בונה את מלכותו. אולם, הקיסרים לא נשארו נאמנים לרצון אלוהים, ונטשו את עמדת הבל עבור המנחה הממשית. כך, לא הוקמה תשתית המימוש ולא התשתית עבור ביאתו השנייה של המשיח.