לימוד העיקרון ויישומו
הסימניות שלי

עדיין אין לך סימניות.

חלק 5: תקופת גלות ישראל וחזרתה ותקופת גלות האפיפיורים וחזרתם

בנופלם לחוסר אמונה, בלא להתחרט, כשלו בני ישראל להגשים את האידיאל של אומת האלוהים, שנבנתה על גבי המקדש. כדי לעשות ניסיון נוסף למלא את רצונו, הביא אלוהים את העם לסבול תלאות בגלות בבל. היה זה דומה לזמן בו נתן אלוהים לבני ישראל, לסבול כעבדים במצרים, כדי לשקם באמצעות פיצוי, את שגיאתו של אברהם במנחה הסמלית.

בתקופת האימפריה הנוצרית, פעל אלוהים, דרך האפיפיור והקיסר, להקים מלכות המוכנה למשיח בביאתו השנייה. כוונתו של אלוהים היתה, שבסוף הם יורישו את האימפריה ואת הכתר למשיח, בבואו כמלך המלכים, לבנות את מלכות אלוהים, (ישעיה ט' 6, לוקס א' 33) על בסיס תשתית זאת. אולם, הקיסרים והאפיפיורים נעשו מושחתים ולא התחרטו. האפיפיורים לא הניחו את התשתית הרוחנית, שעל גבה יכולה הייתה לעמוד הדמות המרכזית עבור תשתית המימוש. לפיכך, התשתית עבור הביאה השנייה של המשיח לא הוקמה. על מנת להתחיל בתכנית אלוהים חדשה לשיקום תשתית זו, איפשר אלוהים לאפיפיורים להילקח לגלות ולסבול שבי.

בתקופה המקבילה הקודמת, עברו כמעט שבעים שנה, מאז לקח בשבי המלך נבוכדנאצר מבבל, את המלך יהויכין ואת משפחתו המלכותית, כולל נביאים כדניאל ויחזקאל, כהנים, אנשי ממשל, בעלי מלאכה וישראלים רבים אחרים, ועד לנפילת בבל ולשחרורם בהצהרת כורש. (מלכים ב' כ"ד 25; האגרת שנייה אל הקורינתים ל"ו 10; ירמיהו כ"ט 10; ל"ט 1-10) פרק הזמן שנמשך מאז ועד חזרתם למולדתם, בשלושה גלי עלייה, ארך 140 שנה, זאת, עד שהביאו עצמם לרפורמציה מלאה, כאומה המאוחדת סביב רצון אלוהים, כמוצהר בנבואותיו המשיחיות של מלאכי. לפיכך, הם החלו להתכונן לבוא המשיח. בתקופת גלות האפיפיורים וחזרתם, שנועדה לשקם תקופה זו, באמצעות פיצוי בצורה של מקבילות ממשיות, היה על הנצרות המערבית ללכת במסלול דומה.

האפיפיורים והכמרים הידרדרו לחוסר מוסריות, עד שבהדרגה איבדו את אמון העם. סמכות האפיפיורות שקעה אף נמוך מכך, בשל התבוסות החוזרות של מסעי הצלב. סוף מסעי הצלב אופיינו בהתמוטטותה של השיטה הפיאודלית באירופה, ובהיווצרות מדינות-אומות מודרניות. עם הגידול בכוחן של המונרכיות החילוניות, גבר העימות בין האפיפיורים לבין המלכים. בעימות זה, כלא המלך פיליפ ה–IV, "ה ָּבהיר", מצרפת את האפיפיור בוניפייס ה–VIII לזמן מה. ב-1309, הכריח פיליפ את האפיפיור קלמנט ה-V להעביר את האפיפיורות מרומא לאביניון שבדרום צרפת. במשך שבעים שנה, חיו שם אפיפיורים, בזה אחר זה, כנתינים של מלכי צרפת, עד שנת 1377, כאשר האפיפיור גרגורי ה-XI החזיר את מקום משכן האפיפיורות לרומא.

לאחר מותו של גרגורי, בחרו הקרדינלים באיטלקי, הארכיבישוף של בארי, כאפיפיור אורבן ה-VI. ברם, קבוצה של קרדינלים, ברובם צרפתים, דחתה אותו ובחרה אפיפיור חדש, קלמנט ה-VII, והקימה אפיפיורות יריבה באביניון. הפיצול הגדול נמשך עד למאה הבאה. כדי לפתור מבוי סתום זה, קיימו הקרדינלים משני המחנות, מועצה בפיזה, איטליה, בשנת 1409, שפיטרה את שני האפיפיורים מרומא ומאביניון, ובחרה באלכסנדר ה-V כאפיפיור הלגיטימי. שני האפיפיורים סרבו להתפטר, ביוצרם, לזמן מה, את המחזה המביש של שלושה אפיפיורים "טוענים לכתר". זמן קצר לאחר מכן, קרדינלים, בישופים, תיאולוגים, בני משפחות מלוכה וצירים מטעמם, נתכנסו למועצה הכללית של קונסטנס (1414-1417). היא פיטרה את כל האפיפיורים, ובחרה במרטין ה-V כאפיפיור החדש, וכך, ביעילות, שמה קץ לפיצול הגדול.

המועצה של קונסטנס עמדה על כך, שלמועצה הכללית של הכנסייה, יהיה כוח גדול מזה של האפיפיור, בכך ששמרה בידיה את הזכות לבחור בו או לפטרו, והורתה על כך שמועצות קבועות תתכנסנה בתדירות קבועה. כך, ביקשה לארגן מחדש את הכנסייה הרומית, כמונרכיה חוקתית. בכל אופן, ב-1431, כאשר התכנסו משלחות למועצה הבאה, שנערכה בבזל, שווייץ, ניסה האפיפיור לנעול את הכינוס. המשלחות סרבו לעזוב והמשיכו את הדיון בהיעדר האפיפיור, אך ללא הועיל. לבסוף, ב-1449, הן פורקו. התוכנית למסד מונרכיה חוקתית בכנסייה הרומית, באה לידי סיום, והאפיפיורות החזירה לידיה את סמכויותיה, אותן איבדה ב-1309.

מנהיגי התנועה המייעצת במאה החמש עשרה, ניסו לעשות רפורמה באפיפיורות המושחתת, בהקימם מועצה מייצגת, שהורכבה מבישופים ומאנשי העם, ונתנה לה סמכות עליונה. למרות זאת, הפגינה האפיפיורות, בסופו של דבר, את מלוא סמכותה, כזו שלא היתה בידיה מאז גלותה. יתרה מכך, מועצות אלו התנגדו לרפורמציות בסיסיות יותר, כמו אלה של ג'והן וויקליף (1330-1384) וז'אן הוס (1373-1415), שהוזמן אישית, לבוא למועצת קונסטנס, רק כדי שישרפוהו על המוקד. בנקודה זו נפל הפור, שהביא לפריצת הרפורמציה הפרוטסטנטית.

תקופה זו, שארכה קרוב ל-210 שנים, החלה ב-1309, עם שבעים שנות גלות האפיפיורות באביניון, באמצעות הפיצול הגדול, התנועה המייעצת ושיקום הסמכות האפיפיוריורית בכנסייה הרומית, ועד לערב הרפורמציה הפרוטסטנטית, שנושא דגלה היה מרטין לותר, ב-1517. מטרתה היתה לשקם, באמצעות פיצוי, בצורת מקבילות ממשיות, את תקופת 210 שנות גלות ישראל והשיבה לארץ - מאז שבעים שנות גלות ישראל בבבל, דרך שלבי החזרה לישראל ובנייתו מחדש של המקדש, ועד לרפורמה של פוליטיקה ודת, בהנהגתם של עזרא, נחמיה והנביא מלאכי.