לימוד העיקרון ויישומו
הסימניות שלי

עדיין אין לך סימניות.

חלק 3: תכניתו של אלוהים לשיקום במשפחת אברהם

בשל מעשהו הנפול של חם, לא התמלאה תכניתו של אלוהים לשיקום במשפחת נח. למרות זאת, אלוהים קבע מחדש באופן מוחלט, שמטרת הבריאה תתגשם יום אחד. לפיכך, על תשתית לבו של נח, מלא הנאמנות כלפי שמים, קרא אלוהים לאברהם, והכריז על שלב חדש בתכניתו של אלוהים לשיקום עם משפחתו.

משפחתו של אברהם נועדה לשקם את התשתית עבור המשיח, שאותה הותירה משפחת נח בלתי גמורה, ועל גבי תשתית זאת לקבל את המשיח. לפיכך, כנח לפניו, היה על אברהם לשקם באמצעות פיצוי, את תשתית האמון, והיה על בניו לשקם באמצעות פיצוי, את תשתית המימוש.

3.1 תשתית האמון

3.1.1 הדמות המרכזית עבור תשתית האמון

בתכניתו של אלוהים לשיקום במשפחת אברהם, הדמות המרכזית לשיקום האמונה, היתה אברהם. אלוהים בחר באברהם, לרשת את המשימה של הגשמת הרצון, אשר ניסה למלא באמצעות נח. אולם אברהם לא יכול היה לרשת משימה זאת, אלא אם כן, שיקם בתחילה, באמצעות פיצוי את כל התנאים שניתנו לנח למלא, אך אבדו לידי השטן, בשל חטאו של חם.

התנאי הראשון אשר איבדה משפחת נח לידי השטן, היו עשרת הדורות מאדם ועד נח, ותקופת ארבעים ימי משפט המבול. לכן, היה על אברהם לשקם, באמצעות פיצוי עשרה דורות נוספים. כל אחד מעשרה דורות אלה, נועד לשקם את המספר ארבעים, אשר ייצג את משפט המבול. כאשר הסתיימו ארבעים ימי המבול בכשלון, היה על שיקום כל דור להתפרש לכל ארכו. הדבר לא ניתן היה להגשמה תוך ארבעים יום. תכניתו של אלוהים לשיקום המבול, בכל אחד מעשרת הדורות, נדרשה להשלמתה לפרק זמן ארוך יותר: ארבעים שנה. הדבר דומה למצב בזמן משה, כאשר הכשלון של שיקום משימת ארבעים הימים דרש מן האנשים לנדוד במדבר במשך ארבעים שנה. (במדבר י"ד 34) לפיכך, אחרי תקופת הפיצוי של עשרה דורות וארבע מאות השנה שעברו מאז נח, בחר אלוהים באברהם לרשת את משימת נח. לפי הכתוב בתנ"ך אלוהים קיצר את אורך חיי האדם מייד לאחר דורו של נח. לכן, עשרת הדורות מאדם לנח נמשכו 1600 שנה בעוד עשרת הדורות בין נח לאברהם נמשכו רק 400 שנה.

המערך הבא של תנאים שאותם איבדה משפחת נח לידי השטן, היו עמדת אבי האמונה ועמדת חם, אשר נועד לקחת את תפקיד הבל. לכן, אברהם לא יכול היה לעמוד בעמדת נח, מבלי לשקם תחילה, באמצעות פיצוי, את תפקידיו של אבי האמונה ושל חם. כדי למלא את תפקיד אבי האמונה במקומו של נח, היה על אברהם להגיש מנחה סמלית באמונה ובלב נאמן, ממש כשם שנח עשה בזמן בניית התיבה. שנית, כיצד יכול היה אברהם לשקם את עמדתו של חם? חם נועד לייצג את הבל, האהוב ביותר על אלוהים: שניהם היו בנים שנִיים ונבחרו להיות דמות מרכזית של המנחה הממשית. כיוון שהשטן דרש חזקה על חם, בהתאם לעקרון השיקום באמצעות פיצוי, צריך היה אלוהים לדרוש חזקה על מישהו שאותו אהב השטן ביותר. מסיבה זאת, קרא אלוהים לאברהם, שהיה בכורו של תרח עובד האלילים. (יהושע כ"ד 2-3)

אברהם נועד לרשת את משימתו של נח, ולפיכך, את משימתו של אדם. במובן זה, הוא ייצג את אדם המשוקם. כפי שאלוהים בירך את אדם ואת נח, בירך אלוהים גם את אברהם: ואעשך לגוי גדול ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה ואברך מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחות האדמה. (בראשית י"ב 2-3) לאחר קבלת ברכה זאת, תוך ציות למצוות אלוהים, עזב אברהם את בית אביו בחרן ונכנס לכנען עם אשתו שרה, עם אחיינו לוט ועם כל רכושו ומשרתיו. (בראשית י"ב 4-5) במובן זה, אלוהים העמיד את מסלולו על אברהם כמסלול דגם לשיקום כנען, אשר בו ילכו יעקב ומשה בימיהם. יעקב ומשה יקחו את כל בני משפחתם ואת כל רכושם מחרן וממצרים, בהתאמה, ויחזירו אותם לכנען, בעודם סובלים קשיים רבים בדרך. המסלול של אברהם הראה מראש, את המסלול בו עמד, בבוא היום, ישוע ללכת: לקחת את האנושות ואת כל הדברים מתוך עולמו של השטן, ולהחזירם לעולמו של אלוהים. (ראה פרק משה וישוע 1.2)

3.1.2 המושאים עבור התנאי שהוגש לצורך תשתית האמון

3.1.2.1 מנחתו הסמלית של אברהם

אלוהים ציווה על אברהם להגיש כמנחה את היונה והתור, את האייל, העז והעגלה. (בראשית ט"ו 9) אלו היו המושאים עבור התנאי שהגיש לשיקום תשתית האמון. אך בטרם יוכל לבצע את המנחה הסמלית, היה על אברהם להדגים את אמונתו הנכונה, כשם שנח לפניו, נחשב לצדיק, עוד לפני בניית התיבה, בתור מנחתו הסמלית.

התנ"ך איננו מסביר בבהירות, כיצד הדגים נח את אמונתו, אך מתוך הפסוק, "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוהים התהלך נח" (בראשית ו' 9) ניתן להסיק, שנח הפגין אמונה, עוד בטרם נחשב ראוי לקבל את מצוות אלוהים, לבנות את התיבה. אמת היא, אלו אשר צועדים במסלול תכניתו של אלוהים לשיקום, צריכים תמיד לחזק את אמונתם. (אל הרומיים א' 17)

הבה ונבדוק, כיצד חיזק אברהם את אמונתו, כהכנה לקראת הגשת המנחה הסמלית.

כיוון שנח היה אבי האנושות השני, הרי שעל מנת שאברהם יוכל לשקם את עמדתו של נח, היה גם עליו לעמוד בעמדת אדם. לצורך זה, נדרש הוא לבצע תנאי פיצוי סמלי, לשקם את עמדתה של משפחת אדם, בטרם יוכל להגיש את המנחה הסמלית עצמה.

בעניין זה, מספר לנו התנ"ך, על מסע שאברהם ערך למצרים בשל הרעב. (בראשית י"ב 10-20) בהיכנסם למצרים, הורה אברהם לאשתו שרה, להיראות כאחותו, מכיוון שחשש שפרעה ירצה בה. אברהם חשש, שפרעה יהרגו אם ידע שהוא היה בעלה של שרה. ואמנם, בפקודת פרעה, מסר אברהם את שרה לידו, כאשר התחזתה כאחותו. מייד לאחר מכן, הלקה אלוהים את פרעה. אברהם לקח בחזרה את אשתו, יחד עם אחיינו לוט, ועם עושר רב שנתן להם פרעה, והם עזבו את מצרים. מבלי דעת, צעד אברהם במסלול, במסגרת תכניתו של אלוהים לבצע תנאי פיצוי סמלי, לשיקום עמדת משפחת אדם.

כאשר שר המלאכים לקח את חוה, ושבה תחת ריבונותו את כל צאצאי חוה ואת עולם הטבע, היו אדם וחוה עדיין אח ואחות. על מנת שאברהם יוכל למלא את תנאי הפיצוי הנדרש לשקם זאת, לקח פרעה שסמל את השטן, את שרה שהתחזתה לאחותו של אברהם. היה עליו אז לקחתה חזרה מפרעה, כאשתו, יחד עם לוט, כנציג כל האנושות, ועם העושר, שסימל את העולם הטבעי. מסלול זה, בו הלך אברהם, היה מסלול הדגם עבור ישוע, בו נועד הוא לצעוד בימיו. לאחר שמילא תנאי פיצוי זה, נחשב אברהם מוכן לבצע את המנחה הסמלית.

מה היתה המשמעות של המנחה הסמלית של אברהם? על מנת שאברהם יוכל להפוך לאבי האמונה, היה עליו לשקם באמצעות פיצוי את עמדתו של נח, שאותו התכוון אלוהים לטפח כאבי האמונה, וכמו כן את עמדתה של משפחת נח. יתרה מכך, היה עליו לשקם את העמדה של אדם ומשפחתו. אברהם התבקש, לכן, להגיש באופן ראוי מושאים עבור התנאי לשיקום של כל מה שהיו קין והבל אמורים להגשים באמצעות מנחתם, ושל כל מה שניסתה משפחתו של נח להגשים באמצעות התיבה במסגרת תכניתו של אלוהים. מנחתו הסמלית של אברהם, הורכבה ממושאים בעלי משמעות סמלית שכזאת.

כתנאי למנחתו הסמלית הקריב אברהם שלושה סוגים של מושאים. ראשית, יונה ותור; שנית, אייל ועז; ושלישית, עגלה. שלושה קרבנות אלו, סימלו את היקום, אשר הושלם באמצעות שלושה שלבי הגדילה. היונה סימלה את שלב ההיווצרות. כאשר ישוע נטבל על ידי יוחנן המטביל בירדן, ירדה רוח אלוהים ונחה עליו בצורה של יונה, (מתי ג' 16) זאת, משום שישוע בא להביא השלמה לעידן התנ"ך, אשר בשלב ההיווצרות בתכניתו של אלוהים, סומל על ידי היונה. יתרה מכך, היתה סיבה נוספת לחזון של היונה הנחה על ישוע. ישוע נועד לשקם את השגיאה שעשה אברהם בעת הקרבתו את היונה, אשר כפי שעוד נראה, נלקחה בידי השטן.

האייל ייצג את שלב הגדילה. כאשר הביא ישוע הגשמה לעידן התנ"ך, ושיקם בכך את כל מה שיוצג על ידי היונה, הוא החל בעידן הברית החדשה, בשלב הגדילה בתכניתו של אלוהים, כאשר כל שהיה מיוצג על ידי האייל, נועד להשתקם לאחר שהעיד יוחנן המטביל על כך שראה את רוח הקודש נחה על ישוע כיונה - כלומר שישוע הוא האחד שנועד להשלים את שלב ההיווצרות בתכניתו של אלוהים - הוא העיד על כך שישוע יתחיל את משימת שלב הגדילה, באמרו, "הנה שה האלהים הנשא חטאת העולם". (יוחנן א' 29)

העגלה סימלה את שלב ההשלמה. כתוב שפעם חד שמשון חידה לפלשתים. הם השיגו את התשובה, בשכנעם את אשתו של שמשון ללחוץ עליו לגלות לה את פתרונה. שמשון אמר להם, "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי", (שופטים י"ד 18) כאן, באופן מטאפורי, בקראו לאשתו עגלה.

ישוע בא כחתן כל האנושות. כל המאמינים האדוקים, צריכים להיות כלותיו, הממתינות לזמן בואו. לאחר שכלות אלה חוגגות את נישואי השה עם ישוע, חתנם, נועדו הן לחיות במלכות שמים באחדות אתו, כנשותיו (באופן מטאפורי). לפיכך, עידן הברית השלמה, שבא לאחר ביאתו השנייה של ישוע, הוא עידן העגלה, או עידן האישה. הסיבה לכך, שכמה מדיומים רוחניים קיבלו את ההתגלות, שעידן זה הוא עידן הפרה או העגלה, הינה משום שאנו נכנסים לעידן ההשלמה.

על מה נועדו שלושת הקורבנות לפצות? אברהם נועד לשקם באמצעות מנחה זאת את כל המנחות, שאותן לא יכול היה אלוהים לשקם באמצעות המנחות הסמליות, שנעשו על ידי משפחות אדם ונח. מנחות שנעשו נכון, אך נפלו לידי השטן, בשל כישלונות חוזרים. מנחתו של אברהם, נועדה גם היא להיות תנאי פיצוי סמלי, כפיצוי על כישלונם בעשיית המנחה הממשית. במילים אחרות, מטרת מנחתו הסמלית של אברהם, של שלושת סוגי המושאים הנחוצים למילוי התנאי, הייתה לשקם בדורו (אופקית), את כל תנאי הפיצוי שנצטברו במהלך מסלול תכניתו של אלוהים (אנכית), באמצעות שלושה הדורות של אדם, נח ואברהם.

מדוע העמיד אברהם את שלושת הקרבנות, היונה והתור; האייל והעז; והעגלה, המסמלים את שלב ההיווצרות, הגדילה וההשלמה על המזבח? לפני הנפילה, היתה אחריותו של אדם, לגדול במהלך חייו בכל שלושת השלבים. בדומה לכך, נועד אברהם, בתפקידו של אדם, לשקם בבת אחת, את כל התכנית הארוכה שאותה ביצע אלוהים, באמצעות שלושת הדורות של אדם (היווצרות), נח (גדילה) ואברהם (הבשלה). לאברהם הייתה אפשרות לשקם את כל התנאים, המכילים את המספר שלוש, אשר טומאו, באמצעות מנחה אחת. הסמליות במנחתו של אברהם, מצביעה על רצונו של אלוהים, למלא את כל תכניתו לשיקום, אחת ולתמיד.

כעת, הבה ונלמד, כיצד ביצע אברהם את המנחה הסמלית:

ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל: ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתווך ויתן איש ביתרו לקראת רעהו ואת הציפור לא בתר: וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו: ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. (בראשית ט"ו 9-13) כיוון שאברהם לא ביתר את היונה ואת התור לשניים, כפי שאמור היה לעשות, ירדו עיטים על הפגרים וטימאו את המנחה. כתוצאה משגיאותיו, נועדו בני ישראל להיכנס למצרים ולסבול במצוקה כארבע מאות שנה.

מדוע היה זה חטא כה כבד, לא לבתר את הציפורים לשניים? ניתן להבין שאלה זאת רק באמצעות העיקרון. הבה ונחקור תחילה, את הסיבה לכך, שאברהם קיבל את ההוראה לבתר את הקורבנות לשני חצאים.

תכניתו של אלוהים לישועה מכוונת לשקם את ריבונות הטוב בכך, שהיא מפרידה תחילה את הטוב מהרע, ואז הורסת את הרע ומטפחת את הטוב. מסיבה זאת, היה צורך לחלק את אדם לקין והבל, בטרם ניתן היה להגיש את המנחות. מסיבה זאת, בימיו של נח, הכה אלוהים את הרשע באמצעות משפט המבול ובודד את משפחת נח כטובה. אלוהים הביא את אברהם, לבתר את הקרבנות לשניים, לפני הקרבתם, מתוך כוונה לבצע את הפעולה הסמלית של חלוקת טוב ורע, שנותרה בלתי מושלמת על ידי אדם ונח.

הקורבנות נועדו להיות מחולקים. ראשית, כדי לשקם את המצב במשפחת אדם, בו קין והבל הופרדו כנציג של טוב ונציג של רע. שנית, היה זה כדי לשקם את המצב של הפרדת טוב ורע, במהלך ימי המבול של נח. שלישית, היה זה כדי לעשות תנאי סמלי, להפריד תחום של ריבונות טובה מתוך היקום, בן שלטון השטן. רביעית, היה זה כדי לעשות תנאי עבור טיהור המנחה, באמצעות הקזת דם המוות, שהוערה אל תוך אנושות הנפולה בעת שנקשרה בקשרי דם עם השטן.

מדוע היה זה חטא, לא לחלק את המנחה? ראשית, לא לחלק את המנחה, פירושו לא להפריד את הבל מקין. מבלי להיות מחולקים, לא יכולה הייתה המנחה להתקבל על ידי אלוהים, משום שהיא לא סיפקה לו מושא שותף מסוג הבל, שאותו יכול היה לקבל. כתוצאה מכך, לא שוקמו השגיאות שאותן ביצעו קין והבל בעת הגשת קרבנם. שנית, אי חלוקת המנחה, היתה שקולה לחזרה על כשלון תכניתו של אלוהים בזמן נח, כאשר, למרות המבול, נותרו טוב ורע בלתי מחולקים. כמו כשלונה של משפחת נח, גם כישלונו של אברהם לחלק את המנחה, מנע מאלוהים את שותף המושא הטוב שלו. לכן, חזרה הטעות, אשר גרמה לתכניתו של אלוהים במבול, להיכשל. שלישית, אי חלוקת המנחה פירושה היה שאין תנאי סמלי להפריד את ריבונותו הטובה של אלוהים מתוך היקום הנתון לריבונות השטן. רביעית, מכיוון שדם המוות לא הוקז מתוכה, משמעות אי חלוקת המנחה הייתה שהיא לא יכולה הייתה להיות מנחה מטוהרת המקובלת על אלוהים.

במילים אחרות, כאשר אברהם הגיש את הציפורים כמנחה, מבלי לבתר אותן תחילה, פירושו של דבר היה, שהוא הגיש כמנחה את מה שלא חולץ מבעלות השטן. כתוצאה מטעותו נוצרה הכרה בטענתו של השטן לבעלות עליהם.

היונה המסמלת את שלב ההיווצרות, נשארה בבעלות השטן. כתוצאה מכך, טען השטן לבעלות על האייל, המסמל את שלב הגדילה, ועל העגלה, המסמלת את שלב ההבשלה, אשר שניהם נועדו להתמלא בהתבסס על שלב ההיווצרות. כיוון שהיה לדבר אפקט של מסירת כל המנחה הסמלית לשטן, אי חלוקת הציפורים היתה חטא.

כעת, הבה ונבחן, מה פירוש הפסוק, שעיטים עטו על הפגרים.

מאז נפילת אבות האנושות הראשונים, תמיד פגע השטן באלו שעמם פעל אלוהים למילוי רצונו. כאשר קין והבל הגישו את מנחתם, רבץ השטן בפתח. (בראשית ד' 7) בסיפור על נח, סימל העורב החג מעל, את השטן, המחפש הזדמנות לפלוש למשפחת נח, מייד לאחר המבול. (בראשית ח' 7)

בדומה לכך, כאשר אברהם הגיש את מנחתו הסמלית, היה השטן על המשמר, למצוא הזדמנות לחטוף את המנחה. הוא טימא אותה מייד, כאשר ראה שהציפורים לא בותרו. התנ"ך מתאר זאת, בדימוי של עיטים היורדים על הקרבן.

שגיאתו של אברהם בהכנת המנחה הסמלית, גרמה למנחה להיטמא. כל התנאים אותם ביקש אלוהים לשקם באמצעותה, אבדו. כתוצאה מכך, נאלצו צאצאיו של אברהם לסבול דיכוי ועבדות, במשך ארבע מאות שנה בארץ מצרים. הבה ונחקור את הסיבה לכך.

אלוהים קרא לאברהם וציווה עליו להכין את המנחה הסמלית, בהשלמת ארבע מאות השנים להפרדה משטן. תקופה זאת, הועמדה כדי לשקם באמצעות פיצוי, את עמדת הדורות, מאדם ועד נח, ואת תקופת ארבעים ימי המבול של נח, שאבדו לידי השטן בשל חטאו של חם. היתה זו גם תקופת הפיצוי הנחוצה, כדי להעמיד את אברהם כאבי האמונה, כאשר היה משלים את המנחה הסמלית. כאשר שגיאתו של אברהם במנחה הסמלית אפשרה לשטן לטעון לבעלות על המנחה, אבדה תקופת ארבע מאות השנים האלה לידי השטן. אלוהים העמיד תקופת ארבע מאות שנה נוספת, לשם הפרדה משטן, כדי ליצור מחדש את אותו מצב, ברמת אומה, שהיה לפני כשלונו של אברהם במנחה הסמלית, שהיה מקביל לזמן בו נקרא נח לבנות את התיבה. במהלך תקופה זאת, היו בני ישראל עבדים במצרים. בעומדם בסבל, במהלך תקופה זאת, נועדו בני ישראל לשקם, והפעם, ברמת אומה, את המצב של נח ושל אברהם, בתחילת משימותיהם כאבות האמונה. כך גם הניחו את התשתית עבור משה, להתחיל את משימתו. לפיכך, תקופה זאת של עבדות, היתה גם הזמן שבו ריצו בני ישראל את העונש על שגיאתו של אברהם, וגם הזמן להנחת התשתית לניתוק המוסרות בהם נכבלו לשטן, ולהתחיל את תכניתו החדשה של אלוהים.

כפי שהוסבר קודם לכן, אלוהים קיווה למלא, בבת אחת, את תכניתו בשלבי ההיווצרות, הגדילה וההבשלה, בהביאו את אברהם, להכין באופן מוצלח את המנחה הסמלית, המורכבת משלושה סוגים של קרבנות על מזבח אחד. בניגוד לתכנית זאת, כשל אברהם, בחזרתו על שגיאות העבר. כתוצאה מכך, הוארכה תכניתו של אלוהים, שבמרכזה עמד, באמצעות שלושת הדורות של אברהם, יצחק ויעקב.

3.1.2.2 אברהם נכון להקריב את יצחק בנו

לאחר שאברהם כשל במנחה הסמלית, ציווה עליו אלוהים להעלות את בנו יחידו, יצחק, לעולה. (בראשית כ"ב 2) בדרך זאת, החל אלוהים בתכנית חדשה, למטרת שיקום באמצעות פיצוי, של כשלון אברהם. על פי עקרון קביעת הגורל, כאשר מישהו שאלוהים הסמיך מראש, להגשים חלק מסוים מרצונו, נכשל במילוי אחריותו, אין אלוהים משתמש בו שנית. מדוע זה פעל אלוהים עם אברהם בשנית, בהביאו אותו להקריב את יצחק?

נוכל להעלות שלושה נימוקים לכך. ראשית - המספר שלוש מסמל השלמה. (ראה פרק התקופות 2.4) עקרונו של אלוהים מחייב, שכאשר תכניתו להנחת התשתית עבור המשיח מתרחשת בשלישית, היא חייבת להגיע לידי השלמה. לפיכך, תכניתו של אלוהים להנחת התשתית עבור המשיח, שהחלה במשפחת אדם, כתכנית הראשונה, והמשיכה במשפחת נח כתכנית השנייה, נועדה להסתיים במשפחת אברהם, שהיתה התכנית השלישית. מסיבה זאת, ניתנה לאברהם הזדמנות למלא את תנאי הפיצוי, אף על פי שהיתה כרוכה בתשלום גבוה יותר, וכך לבצע את השיקום הסימלי של כל מה שאבד, כאשר נכשל קודם לכן במנחה הסמלית. תנאי פיצוי גדול יותר זה, היה העלאת בנו יצחק כקרבן.

שנית, כפי שהוסבר קודם, כאשר אברהם הכין את המנחה, הוא עמד בעמדת אדם. השטן תקף גם את אדם וגם את בנו קין, בטמאו את המשפחה במשך שני דורות. לכן, בהתאם לעקרון השיקום, באמצעות פיצוי, יכול היה אלוהים לפעול, כדי לגאול את אברהם ואת בנו יצחק, במהלך שני דורות.

שלישית, למדנו, שנח יכול היה להכין את המנחה הסמלית של התיבה בעצמו, אף על פי שהיה במצב כמו זה של אדם, שלא יכול היה לבצע את המנחה ישירות. זאת, משום שעמד על גבי זכות האבות של הבל, אשר הראה לב נאמן, בהצליחו במנחה הסמלית. כאשר נקרא אברהם על ידי אלוהים, הוא עמד על זכות האבות של הבל, שהצליח במנחה הסמלית בשלב ההיווצרות, ובזכותו של נח, שהצליח להגיש את המנחה הסמלית ברמת הגדילה. על גבי בסיס כפול זה, נועד אברהם להכין מנחה סמלית, בשלב ההשלמה. לפיכך, למרות כשלונו של אברהם, יכול היה אלוהים לרוממו שנית ולתת לו הזדמנות נוספת להגיש מנחה, בהתבסס על זכות האבות ונאמנות לבם של הבל ונח.

בטרם יכול היה אברהם להעלות את יצחק לעולה, היה עליו לשוב ולהראות אמונה ראויה, בחזרו על תנאי הפיצוי הסמלי של שיקום משפחת אדם, כפי שהיה בעת שעמד לבצע את המנחה הסמלית. מסיבה זו, שוב העמיד אברהם את שרה בעמדה של אחותו, והניח לה להילקח על ידי המלך, הפעם, אבימלך מלך גרר. לאחר שהיתה לאשת המלך, לקחה אברהם חזרה. הפעם, לקח עמו אברהם עבדים, שסימלו את כלל האנושות; ועושר, שסימל את העולם הטבעי. (בראשית כ' 1-18)

כיצד הקריב אברהם את יצחק? ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוהים ויבן שם אברהם את המזבח ויערוך את העצים ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים: וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו: ויקרא אליו מלאך יהוה מן השמים ויאמר אברהם אברהם, ויאמר הנני: ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. (בראשית כ"ב 9-12)

אמונתו של אברהם היתה מוחלטת. בצייתו למצוות אלוהים, הוא עמד להרוג את יצחק, בנו יחידו, והתכוון להעלותו לעולה. באותו רגע התערב אלוהים ואסר על אברהם להרוג את הנער. דבקותו של אברהם בביצוע רצון אלוהים ונחישות פעולותיו, שנעשו באמונה מוחלטת, בציות ובנאמנות, העלו אותו אפוא לעמדה בה כאילו הרג את יצחק. לפיכך, הוא הפריד את השטן לחלוטין מיצחק. אלוהים ציווה על אברהם לא להרוג את יצחק, מכיוון שיצחק ניתק עתה כל קשר עם השטן ועמד בצד אלוהים. עלינו גם להבין שכאשר אלוהים אמר "עתה ידעתי..." (שם: שם), הוא הביע בכך, הן את נזיפתו באברהם על כשלונו הקודם במנחה הסמלית, והן את אושרו על מנחת יצחק המוצלחת.

כיוון שאברהם הצליח במנחת יצחק, תכניתו של אלוהים לשיקום במשפחת אדם יכולה הייתה להתבצע על ידי יצחק.

שלושה ימים נדרשו לאברהם להגיע למקום בהר המוריה, שבו נועד להעלות את בנו יצחק לעולה. שלושה ימים אלה, לטיהור יצחק, נועדו לשם התחלה חדשה בתכניתו של אלוהים. לפיכך, בתחילת כל תכנית חדשה של אלוהים נדרשת תקופה של שלושה ימים, להפרדה משטן. אנו מוצאים דוגמאות רבות לתקופות כאלה, בתכנית אלוהים. כאשר יצא יעקב מחרן עם משפחתו, כדי להתחיל במסלול משפחתי לשיקום כנען, היתה תקופה בת שלושה ימים להפרדה משטן. (בראשית ל"א 20-22) משה הוביל את בני ישראל דרך שלושת ימי הפרדה מהשטן, בעזבם את מצרים, להתחיל במסלול הלאומי לשיקום כנען. (שמות ח' 27) כאשר החל ישוע את מסלולו העולמי הרוחני לשיקום כנען, הוא נשאר שלושה ימים בקבר, כדי להשלים את ההפרדה מהשטן.

3.1.2.3 עמדתו של יצחק ומנחתו הסמלית בפני אלוהים

קודם לכן הוסבר, כי אף על פי שמנחתו הסמלית של אברהם הסתיימה בכישלון, עדיין נותרה אפשרות במסגרת העיקרון, לבסס דרכה את התשתית עבור המשיח. אך כיוון שהוא כשל במילוי אחריותו, לא היה עוד אברהם ראוי לחזור על המנחה הסמלית בעצמו. (ראה פרק גזירת הגורל 3) בדרך כלשהי, היה על אלוהים למצוא דרך להתייחס אל אברהם כאילו לא נכשל במנחה הסמלית, או להאריך את תכניתו של אלוהים. כדי להגיע לכך, ציווה אלוהים על אברהם, להעלות את יצחק לעולה.

אלוהים הבטיח קודם לכן לאברהם, שהוא יטפח עם, שנבחר מזרעו של יצחק, באמרו: והנה דבר יהוה אליו לאמור לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך: ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמיימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך. (בראשית ט"ו 4-5) כאשר אברהם היה מוכן לשחוט את בנו, למרות היותו הבן שהובטח לו, הוא הפגין נאמנות מוחלטת כלפי אלוהים. פעולה זאת של אמונה, היתה שוות ערך להריגת אברהם בידי עצמו – עצמיות שטומאה על ידי השטן בשל כשלונו הקודם במנחה הסמלית. בהתאם לכך, כאשר הציל אלוהים את יצחק ממוות, קם גם אברהם לתחייה, כשהוא משוחרר מכל המוסרות בהם כבל אותו השטן, בעת שמנחתו הסמלית טומאה. יתרה מכך, אברהם ויצחק הגיעו לאחדות בלתי ניתנת לניתוק, בשרתם את רצון אלוהים.

אף על פי שאברהם ויצחק היו שני אנשים שונים, כאשר החזירם אלוהים לחיים, הם היו לאדם אחד בעיני אלוהים. אף כי תכניתו של אלוהים באמצעות אברהם נכשלה, והתארכה באמצעות יצחק, הרי שכל עוד נחל יצחק הצלחה, היה גם אברהם שותף לנצחונו. לכן, יכול היה אלוהים להתייחס לאברהם כאילו לא נכשל ולתכניתו כאילו לא הוארכה.

אין זה ברור, בן כמה היה יצחק, כאשר העלה אברהם את הנער לעולה. הוא היה מספיק מבוגר לשאת את העצים עבור העולה, (בראשית כ"ב 6) וכאשר ראה כי אין שה לקרבן, שאל את אביו לפשר הדבר. (בראשית כ"ב 7) כנראה, שיצחק היה מבוגר דיו, כדי להבין את כוונותיו של אביו. ניתן להסיק שהוא אף עזר לאביו, אף על פי שידע כי אביו מתכוון להעלותו לעולה.

אילו ניסה יצחק להתנגד לניסיונו של אביו, להעלותו כקורבן, לבטח לא יכול היה אז אלוהים לקבל את המנחה. למעשה, יצחק הוכיח אמונה גדולה כמו זו של אברהם. ביחד, עשתה אמונתם את המנחה למוצלחת, ולא היתה כל דרך לשטן לשמור על חזקתו עליהם. בהגישם את המנחה, התנסו יצחק ואברהם בתהליך של מוות ותחיה. כתוצאה מכך, הושגו שני דברים: ראשית, אברהם הצליח בהפרדה משטן, אשר פלש לתוכו בשל שגיאתו במנחה הסמלית. הוא שיקם באמצעות פיצוי את העמדה בה החזיק לפני עשיית הטעות, והעביר את משימתו בהגשמת תכניתו של אלוהים ליצחק, מעמדה משוקמת זאת. שנית, בצייתו בנאמנות לרצון אלוהים, ירש יצחק את המשימה האלוהית מאברהם, והפגין אמונה שעשתה אותו ראוי להגיש את המנחה הסמלית.

לאחר שהמשימה האלוהית עברה מאברהם ליצחק, הקריב אברהם את האיל, שסיפק להם אלוהים כתחליף ליצחק: וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך קרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. (בראשית כ"ב 13) למעשה, זאת היתה המנחה הסמלית אשר באמצעותה שיקם יצחק את תשתית האמון.

כיוון שיצחק נשא את העצים לעולה, ניתן להבין שהוא השתתף בהקרבת האיל. לפיכך, אף על פי שכתוב כי אברהם הגיש את המנחה הסמלית, הרי שיצחק, אשר התאחד עם אברהם וירש את משימתו, קיבל זכות על המנחה במסגרת תכניתו של אלוהים. באופן זה, יצחק, אשר ירש את משימתו של אברהם, הגיש את המנחה הסמלית ושיקם, באמצעות פיצוי, את תשתית האמון.

3.2 תשתית המימוש

יצחק הפך לפיכך להיות דמות מרכזית לשיקום תשתית האמון, במקומו של אברהם. הוא הקים את תשתית האמון, בהגישו את המנחה הסמלית של האיל, באופן שנתקבל על ידי אלוהים. על מנת לבסס את התשתית עבור המשיח, היה צורך כעת להניח את תשתית המימוש. מסיבה זאת, היו צריכים בניו של יצחק, עשו ויעקב, לעמוד בעמדה מפוצלת של קין והבל, בהתאמה. בהניחם את המנחה הממשית, היו הם אחראים למילוי תנאי הפיצוי להסרת הטבע הנפול, ולהנחת המנחה הממשית.

אלמלא נכשל אברהם במנחה הסמלית, היו יצחק, ואחיו למחצה - ישמעאל, עומדים בעמדות של הבל וקין. אז היו הם אחראים למלא את תנאי הפיצוי להסרת הטבע הנפול, אשר אותו קין והבל לא ביצעו. אך כיוון שאברהם כשל במנחה, העמיד אלוהים את יצחק במקומו של אברהם, ואת עשו ויעקב בעמדות שבהן התכוון תחילה, להעמיד את ישמעאל ויצחק. היה זה עניינם של עשו ויעקב, למלא את תנאי הפיצוי להסרת הטבע הנפול. למטרת הגשת המנחה הממשית, היו עשו ויעקב תחת אביהם, יצחק, באותה עמדה, כקין והבל ביחס לאדם; וכמו שם וחם ביחס לנח.

בכורו של יצחק, עשו, ייצג את המנחה הסמלית הראשונה של אברהם, שטומאה על ידי השטן, שעה שהבן השני, יעקב, ייצג את המנחה של יצחק שבאמצעותה הופרד השטן. יתרה מכך, עשו נטל את תפקיד קין כנציג הרשע, שעה שיעקב עמד בעמדת הבל כנציג הטוב. יעקב ועשו החלו להיאבק עוד ברחם אמם, (בראשית כ"ה 22-23) כיוון שהיו בעמדות מנוגדות אלו. אפילו אלוהים אהב אז את יעקב ושנא את עשו. (אל הרומיים ט' 11-13) אך היה זאת בשל סיבה, שהיתה נעוצה במסגרת תכניתו של אלוהים. הם היו אמורים לשקם באמצעות פיצוי, את הטעויות שקין והבל עשו במנחתם.

ברם, טרם יוכלו עשו ויעקב למלא את תנאי הפיצוי להסרת הטבע הנפול, ולבצע את המנחה הממשית, היה על יעקב למלא תחילה, תנאי פיצוי לשיקום עמדת הבל. באופן כללי, באחריותו של יעקב, היו המשימות הבאות: ראשית - היה עליו למלא תנאי פיצוי לשיקום עמדתו של הבל, הדמות המרכזית של המנחה הממשית. לאחר מכן - היה עליו להגיש את המנחה הממשית. לבסוף - כפי שיידון בחלק הבא, היה על יעקב להיכנס למצרים, כדי להתחיל את מסלול ארבע מאות שנות הפיצוי, הנדרשות מצאצאיו, בשל שגיאתו של אברהם במנחה הסמלית. יעקב עשה תנאי פיצוי לשיקום עמדת הבל, בדרך הבאה.

ראשית – הוא מילא את התנאי של השגת הניצחון במאבק לשיקום הבכורה, ברמת היחיד. כיוון שהשטן נטל ריבונות על העולם, שנוצר בידי אלוהים, עמד השטן בעמדה של אח בכור. כתוצאה מכך, נדחק אלוהים למקום של בן שני, משם היה עליו לטפס לקראת שיקום הבכורה. מסיבה זאת, העדיף אלוהים בנים שניים על-פני אחיהם הבכורים, כמו במקרה של יעקב ועשו: "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי". (מלאכי א' 2-3) על יעקב, כבן השני, היתה מוטלת האחריות לשקם את הבכורה. הוא השיג אותה בחכמה מעשו, תמורת לחם ונזיד עדשים. (בראשית כ"ה 29-34) כיוון שיעקב העריך מאוד את הבכורה ופעל לקחת חזקה עליה מאחיו, הביא אלוהים את יצחק לברכו. (בראשית כ"ז 27-29) בניגוד לכך, אלוהים לא בירך את עשו, כיוון שלא החשיב את בכורתו, אותה מכר בנזיד עדשים.

שנית - יעקב הלך לחרן, שייצגה את העולם השטני. לאחר שסבל שם 21 שנים של עבדות, הוא ניצח את לבן במאבק לשיקום הבכורה, בהשיגו משפחה ועושר כירושתו הצודקת. לאחר נצחונו זה חזר יעקב לכנען.

שלישית - בדרכו חזרה לכנען, ארץ הברכה המובטחת, ניצח יעקב במאבק עם המלאך, במעבר יבוק, ובכך שיקם את השליטה על המלאך במאבק ממשי. באמצעות שלושת נצחונותיו אלו, שיקם יעקב באמצעות פיצוי, את עמדתו של הבל. כך היה יעקב לדמות המרכזית של המנחה הממשית.

עשו ויעקב ניצבו בעמדה בה עמדו קין והבל, בשעה שאלוהים קיבל את מנחתו של הבל. בהתאם לכך, על מנת שיעקב ועשו יוכלו למלא את תנאי הפיצוי להסרת הטבע הנפול, היה על עשו לאהוב את יעקב, לכבדו כמתווך בינו לבין אלוהים, לציית בהכנעה להוראותיו של יעקב, ולבסוף, להכפיל טוב על ידי ירושתו את הטוב מנושא ברכתו של אלוהים. ואמנם, כאשר חזר יעקב לכנען עם משפחתו ועושרו, לאחר שעמד בסבל עשרים ואחת השנים בחרן, הוא הביא את עשו להתגבר על עוינותו הקודמת. וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות: וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים: והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו: וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צווארו וישקהו ויבכו. (בראשית ל"ג 1-4) כאשר פתח עשו את זרועותיו וקיבל בחיבה את יעקב, מילאו השניים את תנאי הפיצוי להסרת הטבע הנפול. לראשונה הונחה תשתית המימוש בהצלחה. כאשר יעקב ועשו הצליחו בהנחת המנחה הממשית, הם שיקמו באמצעות פיצוי את הכשלונות הקודמים של עשיית מנחה ממשית: את כישלונם של קין והבל במשפחת אדם, וכישלונם של חם ושם במשפחת נח.

במרכז נצחונם בתכניתו של אלוהים, עמד אברהם, שגם שיקם באמצעות פיצוי אופקי, במשפחה אחת, את המסלול האנכי הארוך של ההיסטוריה, בו פעל אלוהים לשיקום תשתית המימוש.

עשו עמד בעמדה שנואה על אלוהים, עוד מהיותו ברחם אמו, (בראשית כ"ה 29-34) רק משום שניתן לו תפקיד קין, שהיה בצד השטן, כדי להעמיד תנאי פיצוי בתכניתו של אלוהים לשיקום. ברגע שנכנע ליעקב והשלים את חלק אחריותו, הוא עמד בעמדה של קין משוקם, וכך, לבסוף, היה ראוי לקבל את אהבת אלוהים.

3.3 תשתית עבור המשיח

פעולתו של אלוהים להנחת תשתית עבור המשיח, שאותה ניסה לבצע לראשונה במשפחת אדם, נאלצה להתבצע שלוש פעמים. זאת, מכיוון שהדמויות המרכזיות של תכניתו של אלוהים לשיקום, לא יכולות היו למלא את חלק אחריותן. הניסיון השלישי היה בזמן אברהם, אך אפילו הוא התארך, בכישלונו במנחה הסמלית. יצחק ומשפחתו, ירשו את רצון אלוהים והניחו את תשתית האמון ואת תשתית המימוש. לבסוף, הוקמה התשתית עבור המשיח. מאחר שכך, ניתן היה לצפות, שבאותה עת יבוא המשיח עלי אדמות.

ברם, התשתית עבור המשיח, מצריכה גם סביבה חברתית תומכת לבואו.

התשתית חייבת לאפשר לעולם השטני, להיות משוקם למלכות אלוהים, הנשלטת בידי המשיח. בתכניתו של אלוהים במשפחותיהם של אדם ונח, לא היו כל משפחות אחרות, שהיו יכולות לתקוף או להשחית את המשפחה המרכזית. אילו כל אחת ממשפחות אלה, היתה מניחה את התשתית עבור המשיח ברמת המשפחה, היה המשיח מגיע ללא התנגדות. אך בזמן אברהם, בני האדם הנפולים כבר בנו מדינות שטניות, שיכולות היו בקלות לגבור על משפחתו של אברהם. לפיכך, למרות היות התשתית עבור המשיח מוקמת באותו זמן, היתה זו תשתית מוגבלת, ברמת המשפחה. המשיח לא יכול היה להגיע בבטחה על גבי בסיס שכזה. כדי לעמוד מול המדינות בעולם השטני, נדרשה תשתית של מדינה ריבונית. תמיכה כזאת היתה הכרחית, גם אלמלא נכשל אברהם במנחה הסמלית, והיה מצליח עם בניו, יצחק וישמעאל, להכין את המנחה הממשית, להנחת התשתית עבור המשיח, ברמת המשפחה. גם אז לא היה זה עדיין בטוח עבור המשיח לבוא, עד שצאצאי אברהם לא יתרבו בכנען ויקימו תשתית עבור המשיח, ברמת הלאום. באמצעות צאצאי יצחק הוקמה התשתית עבור המשיח ברמת המשפחה. אך כדי שהדבר יוכל להתבצע, היה עליהם לעזוב את מכורתם ולסבול בארץ זרה ארבע מאות שנה, כעונש על שגיאתו של אברהם. למרות סבלם במצרים, הם שגשגו והתגבשו כעם. הם נועדו לחזור לכנען ולבנות את התשתית עבור המשיח, ברמת הלאום, כאומה ריבונית, המוכנה למשיח ולפועלו. (בראשית כ"ז 27-29)

מסלול הפיצוי הועמס על כתפי צאצאיו של אברהם, בשל שגיאתו במנחה הסמלית. יעקב, ולא יצחק, הוא שנועד להתחיל במסלול זה של פיצוי. ואמנם, זה הנושא על כתפו את עיקר נטל ההליכה במסלול הפיצוי, הינו האדם מסוג הבל, המשרת כדמות מרכזית של המנחה הממשית. הבל במשפחת אדם, חם במשפחת נח, יצחק במשפחת אברהם ויעקב במשפחת יצחק, הם שנשאו בנטל העיקרי, בהלכם במסלול הפיצוי שהותווה עבור משפחותיהם. ביניהם, רק יעקב היה דמות הבל, אשר עמדה על גבי בסיס התשתית עבור המשיח. לפיכך, יכול היה הוא לצעוד במסלול הדגם להפרדה מהשטן, בהתוותו את המסלול עבור המשיח, ללכת בו בבואו. (ראה פרק משה וישוע 1)

משפחת יעקב עמדה על גבי התשתית עבור המשיח, שהושלמה במשפחת יצחק. בני משפחתו של יעקב ירשו את העמדה של משפחת יצחק וניסו להשלים את תכניתו של אלוהים שניתנה לאברהם, בקחתם אחריות על חטאו של אברהם ובהתחילם מסלול בן ארבע מאות שנה לפיצוי.

במשפחת יצחק, היה זה יעקב, בעמדתו של הבל, אשר צעד את כל מסלול הפיצוי. במשפחת יעקב היה זה יוסף, בנה של רחל, אשת יעקב, בצד אלוהים, שנועד לקבע את עמדתו של הבל בהיכנסו למצרים ובעוברו את מסלול הפיצוי. לאחר שנמכר לעבדות על ידי אחיו והובא למצרים, עלה יוסף לעמדת משנה למלך מצרים, בהיותו בן שלושים. הוא חזה בהתגשמות הנבואה שניתנה לו בחלומו על ידי אלוהים, עוד בהיותו ילד. (בראשית ל"ז 5-11) ראשית, אחיו למחצה של יוסף, שנולדו ללאה, אשתו של יעקב בצד שטן, נכנסו למצרים ונכנעו לו. מאוחר יותר, כל ילדי יעקב נכנסו למצרים, ולבסוף, הביאו גם את אביהם למצרים. באופן זה החלה משפחת יעקב את מסלול הפיצוי לבניית אומה, שתוכל יום אחד, לקבל את המשיח.

יעקב, כדמות מרכזית שהעמידה את התשתית עבור המשיח במשפחת יצחק, היה אחראי לשאת את חטאו של אברהם. הוא היה גם אחראי להתחיל את מסלול הפיצוי להגשמת רצון אלוהים ברמת לאום, אשר הוטל על יצחק. לפיכך, כמו במקרים של אברהם ויצחק, באשר לרצונו התיחס אלוהים לאברהם, ליצחק וליעקב כאל אדם אחד, אף על פי שהיו שלושה אנשים שונים. בהתאם לכך, הצלחתו של יעקב, פירושה הצלחתו של יצחק, והצלחתו של יצחק, פירושה הצלחתו של אברהם. תכניתו של אלוהים לשיקום, שבמרכזה אברהם, נחשבה בעיני אלוהים כאילו הוגשה בדורו של אברהם, ללא כל הארכה, אף על פי שהוארכה ליצחק ויעקב. נכתב: "אנכי אלוהי אביך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב". (שמות ג' 6) פסוק זה מצביע על כך, שלמרות היותם בני שלושה דורות, אלוהים התייחס אליהם כאל דור אחד, כאבות, שבמשותף, הגשימו את רצונו.

אלוהים מתכוון להשלים את מטרת תכניתו, על ידי הנחת התשתית עבור המשיח ברמת האומה, ולאחר מכן לשלוח את המשיח לאותה אומה מוכנה. כדי להגשים זאת, הביא אלוהים את משפחת יעקב להיכנס למצרים, העולם השטני, בו נועדו לסבול כעבדים ארבע מאות שנה. אז, כמובטח לאברהם, ירומם אותם אלוהים, כעם הנבחר, ויחזירם לכנען.

התשתית עבור המשיח, שהונחה במשפחת יצחק, הפכה להיות הבסיס שעליו ניתן היה להתחיל במסלול הפיצוי להקמת התשתית עבור המשיח ברמת הלאום. תקופת אלפיים השנה, מאדם ועד אברהם, היתה למעשה התקופה להנחת התשתית לתכניתו של אלוהים ברמת הלאום, להתחלת העידן הבא.

לסיכום, בקחתו אחריות על מסלול הפיצוי, הצליח יעקב לשלם עבור חטאו של אברהם. בהשתמשו בחכמתו, למען רצון אלוהים, השיג יעקב ניצחון כאדם פרטי, במאבקו עם עשו, לזכות בבכורה. הוא נכנס לחרן, וכמשפחה, ניצח במאבק על הבכורה בן עשרים ואחת השנים עם דודו לבן. בדרכו מחרן בחזרה לכנען, ניצח יעקב במאבק עם המלאך. הוא היה האדם הנפול הראשון, שמילא תנאי פיצוי, לשיקום השליטה במלאך. אז קיבל את השם "ישראל", (בראשית ל"ב 28) דבר המסמל שהוא יצר את הדגם, והכשיר את הקרקע עליה יוקם העם הנבחר.

לאחר חזרתו לכנען, עטור ניצחונות אלה, רכש יעקב את לב עשו, וביחד הם מילאו את תנאי הפיצוי להסרת הטבע הנפול. כך השלים יעקב בהצלחה, את מסלול הדגם להכנעת השטן. משה, ישוע, ואפילו בני ישראל, ילכו במסלול זה, על פי הדגם של יעקב. ההיסטוריה של ישראל משמשת מקור היסטורי טוב, להבנת המסלול להכנעת השטן ברמת הלאום. מסיבה זאת, היא מרכזית, ללימוד תכניתו של אלוהים לשיקום.

3.4 מספר לקחים ממסלולו של אברהם

ראשית, מסלולו של אברהם מראה, כי קביעת הגורל של אלוהים, לגבי האופן שבו יתמלא רצונו, הינה מותנית. תכניתו של אלוהים לשיקום, איננה יכולה להתגשם בעזרת כוחו של אלוהים בלבד. היא יכולה להתגשם רק ביחד עם אחריות האדם. לפיכך, אף על פי שאלוהים קרא לאברהם לשם מטרת מילוי תכניתו של אלוהים לשיקום, הרי שכאשר נכשל במילוי אחריותו, לא הוגשם רצון אלוהים.

שנית, מסלולו של אברהם מדגים, שקביעת הגורל של אלוהים, ביחס לבני אדם, היא מותנית. אף על פי שאלוהים הכתיב מראש, שאברהם יהיה אבי האמונה לאחר שיצליח במנחתו, כאשר הוא לא הצליח למלא את חלק אחריותו, התארכה משימה זאת ליצחק וליעקב.

שלישית, מסלולו של אברהם מראה לנו, כי כאשר בני האדם נכשלים במילוי חלק אחריותם, תמיד מתעכבת ההגשמה של רצון אלוהים, ושיקומה מחייב מילוי תנאי פיצוי כבדים יותר. במקרהו של אברהם, רצון אלוהים היה מתמלא בפשטות, על ידי הקרבת חיות. אולם כאשר הוא כשל, היה צורך להגשימה בהקרבת בנו האהוב יצחק, כעולה, ולהשלימה באמצעות יצחק ויעקב.

רביעית, ביתורו של אברהם את הקורבנות לשניים, מלמד אותנו, שעל כל אחד מאיתנו, לחלק את עצמיותו שלו כקורבן, כדי להפריד את הטוב מהרע. חיי אמונה מחייבים אותנו, להעמיד עצמנו בעמדה של מנחה. רק על ידי הפרדה בין הטוב והרע בתוכנו, נוכל להיות מנחה חיה, המרצה את אלוהים. עלינו להפריד תדיר בין טוב ורע בתוכנו, על פי תקן רצונו של אלוהים. אם נתרשל לעשות כן, ייווצר תנאי לפלישת השטן.