חלק 3: כוח האהבה, כוח העיקרון והציווי האלוהי
3.1 כוח האהבה וכוח העיקרון בנפילת האדם
בני האדם נבראו באמצעות העיקרון, ואמורים לחיות על פי דרך העיקרון. לפיכך, לא יתכן שכוח המצוי בעיקרון, יגרום למישהו לסטות מדרך העיקרון ולהביא לנפילתו. ניתן להשוות את הדבר לרכבת שאיננה יכולה לרדת מהפסים, אלא אם כן כוח חיצוני, החזק מההתמדה של הרכבת, מתנגש בה ודוחף אותה לכיוון אחר. זאת, בהנחה שלא מדובר בתקלה בקטר או בפסים. עבור בני האדם, הכוח המצוי בעיקרון, מנחה את גדילתם בכיוון הראוי. אך אם כוח חזק יותר, מכיוון אחר, עם מטרה הנוגדת את העיקרון יתנגש בהם, הם לבטח יפלו. הכוח החזק יותר מכוח העיקרון הוא לא אחר מאשר כוח האהבה. בעת שבני האדם מצויים עדיין בשלב של חוסר בגרות, אפשרי הדבר שכח האהבה המנוגדת לעיקרון, יוכל לגרום להם ליפול.
מדוע זה כוח האהבה חזק יותר מכוח העיקרון? מדוע זה יצר אותו אלוהים כחזק יותר, שעה שהדבר משאיר אפשרות פתוחה להתנגשות של כוח אהבה סוטה עם אדם בשלב התבגרותו, ויגרום לו ליפול?
בהתאם לעיקרון הבריאה, אהבת אלוהים היא הנושא לכל סוגי האהבה, הנובעים מבסיס ארבע העמדות, הנוצר כאשר חלקיו משלימים את מטרת שלושת המושאים, באמצעות אהבתם הדינאמית זה את זה. בלי אהבת אלוהים, אין דרך בה נוכל למלא את המטרה עבורה נבראנו. האהבה היא באמת מקור ומעיין חיים ואושר.
אף על פי שאלוהים ברא את בני האדם בהתבסס על העיקרון, הוא מושל בנו באמצעות האהבה. בהתאם לכך, כדי שהאהבה תוכל למלא את יעודה המתאים, כוחה חייב להיות גדול יותר מכוח העיקרון. אילו היה כוח האהבה חלש מכוח העיקרון, לא יכול היה אלוהים למשול בבני האדם באמצעות האהבה. ההיפך מכך, היינו מבקשים אז את העיקרון, יותר מאשר את אהבת אלוהים. מסיבה זאת, ישוע ניסה לחנך את תלמידיו באמצעות האמת, אך האהבה היתה זו שהושיעה אותם.
3.2 מדוע העמיד אלוהים את הציווי כמושא האמונה
מדוע זה טיפח אלוהים את אמונתם של אדם וחוה, במתן הציווי "לא תאכל מן הפרי"? בעת היותם של אדם וחוה מתבגרים, הם לא היו יכולים להיות נשלטים ישירות על ידי אלוהים, באמצעות אהבה. בהיות כוח האהבה חזק יותר מכוח העיקרון, חזה אלוהים מראש, את האפשרות שאם אי פעם הם יצרו בסיס משותף עם שר המלאכים, תהיה אפשרות שהם ייכנעו לכוח אהבה סוטה, המנוגד לעיקרון, ויפלו. כדי למנוע זאת, נתן אלוהים לאדם וחוה את הציווי שאסר עליהם להתייחס לשר המלאכים באופן זה. כל כמה שתהיה חזקה אהבתו המנוגדת לעיקרון של שר המלאכים, הרי שאילו היו מצייתים אדם וחוה לציווי האלוהי, לעולם לא היו נופלים. זאת, משום שביוצרם בסיס משותף עם אלוהים ובבנייתם יחסי תן וקבל עמו בלבד, לא יכול היה כוחה של האהבה המנוגדת לעיקרון, מצד שר המלאכים, להשפיע עליהם. באופן טרגי, אדם וחוה לא צייתו לציווי האלוהי, הם יצרו בסיס משותף עם שר המלאכים ובאו איתו ביחסי תן וקבל. כך, היחס של האהבה האסורה, דחף אותם לרדת מהפסים.
הסיבה לכך שאלוהים נתן את הציווי לבני האדם טרם בגרותם, לא נועדה רק למנוע את נפילתם. אלוהים רצה גם שהם ייהנו מהשליטה בעולם הטבע, בכלל זה במלאכים, על ידי שירשו את טבעו היוצר. כדי שיוכלו לרשת את היצירתיות, היה על בני האדם להביא עצמם לשלמות, באמצעות אמונתם בדבר אלוהים כחלק אחריותם. (ראה פרק הבריאה 5.2.2)
אלוהים נתן את הציווי לא לשר המלאכים, אלא רק לבני האדם. אלוהים ביקש להאדיר את כבוד האדם, כפי שניתן להם בעיקרון הבריאה, דבר שאיפשר להם לעמוד כילדי אלוהים ולשלוט אפילו במלאכים.
3.3 התקופה שבמהלכה הצו היה הכרחי
האם ציוויו של אלוהים לא לאכול מן הפרי היתה הגבלה לתמיד? ברכתו השנייה של אלוהים לאדם, נועדה להתמלא כאשר אדם וחוה היו נכנסים לתחום השליטה הישירה של אלוהים, באהבה על ידי התחברותם זה לזו כבעל ואישה, יולדים ומגדלים ילדים באהבת אלוהים. (בראשית א' 28) ובאמת, העיקרון נותן אישור לבני האדם, לאכול מן הפרי, לאחר הגיעם לבגרות מלאה של אישיותם.
כוח האהבה חזק יותר מכוח העיקרון. אילו אדם וחוה היו מגיעים לשלמות, נעשים בעל ואישה אלוהיים, וחווים את שליטתו הישירה של אלוהים, באמצעות כוח אהבתו המוחלט, אזי גם אהבתם הזוגית היתה הופכת להיות מוחלטת. אף אדם, אף כוח ביקום, לעולם לא יכול היה לשבור את קשר אהבתם. בנקודה זאת, אדם וחוה לעולם לא היו נופלים עוד. לא היתה אז כל דרך, שבה שר המלאכים, הנחות בהשוואה לבני האדם, יכול היה לפגוע באהבה הזוגית של אדם וחוה, עת היא היתה נטועה היטב באלוהים. לפיכך, הצו האלוהי, "לא תאכלו מן הפרי", כבל את אדם וחוה רק בשלב של טרם בגרותם.