לימוד העיקרון ויישומו
הסימניות שלי

עדיין אין לך סימניות.

חלק 4: הבהרת פסוקים בכתבי הקודש התומכים בתפיסה של גזירת גורל מוחלטת

עד עתה בחנו את הנושאים השונים הקשורים בגזירת הגורל. עתה, נתבונן שנית באותם פסוקים מכתבי הקודש, הנראים כתומכים בגישה, לפיה תוצאות כל פעולה, נקבעות על ידי גזירת גורל מוחלטת של אלוהים. נסביר גם את משמעותם.

הבה נתחיל בפסוק הבא: כי את אשר ידעם מקדם אתם גם-יעד... ואת אשר-יעד מקדם, אתם גם-קרא ואת-אשר קרא, אתם גם-הצדיק, ואת אשר הצדיק אתם גם פאר. (אל הרומיים ח' 29-30)

אלוהים, בהיותו יודע כל, יודע בבירור למי יש את כל הכישורים הנדרשים, כדי להיות דמות מרכזית בתוכניתו לשיקום. אלוהים גוזר את גורלו של האדם אותו ייעד מראש לשליחות, לאחר מכן, הוא קורא לו להגשים את מטרת תוכניתו. לזמן את האדם, זו אחריותו של אלוהים. אך בכך, לא די כדי לאפשר לאותו אדם, להיחשב ראוי לפני אלוהים ולזכות בתהילה. רק לאחר שישלים את חלק אחריותו, לאחר שזומן על ידי אלוהים, הוא יוכל להיחשב כראוי לזכות בתהילה. גזירת הגורל של אלוהים לגבי תהילת הפרט, תלויה אם כן, בהשלמת חלק אחריותו של הפרט. כיוון שהפסוק במקורות אינו מזכיר את חלק אחריות האדם, ניתן לפרשו בטעות, כאילו הוא אומר, שכל מה שקורה נקבע אך ורק על ידי גזירת גורל המוחלטת של אלוהים.

כך נאמר: וחנותי את אשר אחון, וריחמתי את אשר ארחם: ועל כן אין הדבר לא ביד הרוצה ולא ביד הרץ, כי אם ביד אלוהים המרחם. (אל הרומיים ט' 15-16)

כפי שהוסבר לעיל, רק אלוהים יודע מראש, ובוחר באדם המתאים ביותר למילוי מטרת תוכניתו לשיקום. זוהי זכותו של אלוהים לבחור אדם, לרחם ולחמול עליו. אין הדבר תלוי כלל ברצון האדם ובמאמציו. פסוק זה נכתב על מנת להדגיש את כוחו ואת חסדו של אלוהים.

פאולוס כתב גם: אם אין רשות ליוצר על החומר, לעשות הגולם האחד כלי כבוד או כלי קלון? (אל הרומיים ט' 21)

כבר הוסבר, שאלוהים נתן לבני האדם חלק אחריות, כתנאי, שבהתבסס עליו, יוכל לאהוב אותם יותר מכל יצור אחר בבריאה. כוונתו של אלוהים בהתנייה זו היתה, לעשותם ראויים להיות אדוני הבריאה, בכך שגרם להם לרשת את טבעו היצירתי. ברם, בני האדם עצמם, הם שהפרו תנאי זה ונפלו. הם הפכו לנפל הראוי לסילוק. במצב זה, אין לבני האדם הנפולים כל עילה להתלונן, ואין זה משנה כלל באיזה אופן יתייחס אליהם אלוהים. זוהי המסקנה הנלמדת בפסוק זה.

נכתב, שאלוהים אהב את יעקב ושנא את עשו, עוד בהיותם ברחם אימם, בטרם עשותם טוב או רע. אלוהים העדיף את האחד ודחה את השני, והודיע לרבקה, שהבכור יעבוד את הצעיר. (אל הרומיים ט' 10-13)

מה היתה הסיבה להעדפה זאת? אלוהים העדיף אחד על פני השני, כדי להקים מסלול מסוים, במסגרת תוכניתו לשיקום. אף על פי שפרטים נוספים ייבחנו בהמשך, (ראה פרק התשתית 3.2) נתן אלוהים ליצחק שני בנים תאומים, עשו ויעקב, מתוך כוונה להעמידם בעמדות של קין והבל. הם נועדו להעמיד את תנאי הפיצוי הנדרשים, למילוי רצונו לשיקום הבכורה, אשר אבדה כאשר הרג קין את הבל במשפחת אדם. אלוהים התכוון להגשים את רצונו, באמצעות מהלך, בו יעקב (בעמדת הבל), משכנע את אחיו הבכור, עשו (בעמדת קין). כיוון שעשו היה בעמדת קין, "שנא" אותו אלוהים. יעקב היה בעמדת הבל, לכן יכול היה לזכות באהבת אלוהים.

מכל מקום, התשובה לשאלה, האם יועדפו לבסוף על ידי אלוהים אם לאו, תלויה במידת השלמתם את חלק האחריות שניתן להם. למעשה, בעת שנכנע עשו בצייתנות ליעקב, הוא התעלה מעל למצבו הקודם, בו היה שנוא על ידי אלוהים וזכה לקבל אהבת אלוהים זהה לזו של יעקב. לחילופין, אף על פי שיעקב היה בעמדה התחלתית מועדפת על ידי אלוהים, הרי שאם היה נכשל במילוי אחריותו, הוא לא היה זוכה להעדפה מצד אלוהים.

אנשים כג'ון קאלווין, העלו את רעיון גזירת הגורל המוחלטת והשלמה, שרבים מאמינים בה אפילו בימנו אלה. הם החזיקו בדוקטרינה זאת, מכיוון שהאמינו, בטעות, כי הגשמת רצון אלוהים תלויה לחלוטין בפעולתו ובכוחו. הם גילו בורות, כלפי היחסים האמיתיים שבין חלק אחריותו של אלוהים לבין חלק אחריותו של האדם, במסגרת הגשמת תכניתו של אלוהים לשיקום.