לימוד העיקרון ויישומו
הסימניות שלי

עדיין אין לך סימניות.

חלק 1: תקופת הרפורמציה (1517-1648)

תקופת 130 השנה של הרפורמציה, החלה ב-1517, כאשר מרתין לותר הרים את נס הרפורמציה הפרוטסטנטית בגרמניה, ונמשכה עד להסדר מלחמות הדת, באמצעות הסכם ווסטפאליה ב-1648. אופייה של תקופה זאת, עוצב על ידי הרנסאנס והרפורמציה, ששניהם היו תוצרים של החברה הפיאודלית של ימי הביניים. כאשר מטרת תכניתו של אלוהים, באמצעות חברת ימי הביניים, לא התגשמה, חל שינוי בכיוון ההיסטוריה של תכניתו של אלוהים, ואלוהים פעל להקמת תשתית חדשה לעידן ביאתו השנייה של המשיח, באמצעות הרנסאנס והרפורמציה. לפיכך, לא נוכל להבין את טבעה של תקופה זאת, מבלי ללמוד על שני ארועים אלה. הבה ונתחיל בהתבוננות לאחור, אל חברת ימי הביניים, ונבחן, איזו השפעה הפעילה על טבעם המקורי של בני האדם באותה עת, שהובילה אותם להתחיל ברנסאנס וברפורמציה הפרוטסטנטית.

בשלהי ימי הביניים דוכאה נפשו המקורית של האדם, והתפתחותו החופשית נחסמה על ידי הסביבה החברתית של הפיאודליזם ועל ידי חילון ושחיתות הכנסייה הרומית. אמונה, היא הדרך שעל כל אדם ללכת בה, בבקשו אחר אלוהים. אמונה צריכה להיות מוזנת מיחסים אנכיים ישירים, בין אלוהים לבין כל פרט. אולם, באותה עת, האפיפיורות והכמורה, עם הריטואלים והדוגמות שלהם, הגבילו את חיי האמונה של האנשים. יתרה מכך, המבנה החברתי הקשוח של הפיאודליזם, לא איפשר חופש דת. בינתיים, נעשה סחר מכר במשרות דת. בישופים וכמרים ניצלו את משרותיהם, לנהל חיי מותרות וניוון. כתוצאה מכך, איבדה האפיפיורות את טהרתה, ונעשתה לא שונה ממוסדות אחרים של כוח עולמי. היא איבדה את הכוח להדריך את חיי הרוח של האנשים.

באופן זה, חסמה הסביבה החברתית של שלהי ימי הביניים את הנתיב, שבאמצעותו, יכול היה טבעם המקורי של בני האדם להשתקם. כבולים על ידי תנאים אלו, נדחפו האירופאים של ימי הביניים, על ידי דחף שנבע מעומק לבם, לשבור את הסביבה החברתית ולפתוח את הדרך לשיקום טבעם המקורי. ניתן לחלק את טבענו המקורי לשני היבטים: פנימי וחיצוני. הבה ונבחן זאת ביחס לעקרון הבריאה.

כשותפים ממשיים לאלוהים בצלם, אנו מהדהדים עם מאפייניו הדואליים, ונושאים בדמיון לטבעו הפנימי המקורי ולצורתו החיצונית המקורית. פעולת התן וקבל שבין טבענו הפנימי וצורתנו החיצונית, היא הבסיס שעליו אנו מתקיימים ומתפתחים. בהתאם לכך, טבענו המקורי מבקש למלא שני סוגים של דחפים: פנימי וחיצוני. כאשר מנהיג אלוהים את תכניתו לשיקומנו, הוא לוקח בחשבון את שתי הבקשות הללו של טבענו המקורי.

אלוהים ברא את העצמיות הגשמית של האדם הראשון, בטרם יצר את עצמיותו הרוחנית. (בראשית ב' 7) בהתאם לכך, בתכניתו של אלוהים לשיקום, יוצר אותנו אלוהים מחדש, בשקמו תחילה את החיצוני ואחר כך את הפנימי. הוסבר קודם לכן, (ראה פרק תשתית 1.3) שאנו, בני אדם נפולים, יכולים להגיש את המנחה הממשית שהיא פנימית, רק לאחר השלמה מוצלחת של המנחה הסמלית, שהיא חיצונית. לאחר הגשמתן, אנו מקימים את התשתית עבור המשיח, שהיא אפילו פנימית עוד יותר. תהליך שיקום יחסי בני האדם הנפולים עם אלוהים, התקדם גם הוא מהחיצוני לפנימי. ראשית, שיקם אלוהים את בני האדם לעמדת משרת המשרתים, (בראשית ט' 25) בתקופה שקדמה לעידן התנ"ך, בנתנו להם להקריב קרבנות. בשלב הבא, שיקמם לעמדת משרתים, (ויקרא כ"ב 55) באמצעות חוקת משה. בעידן הברית החדשה, שיקם אותנו אלוהים לעמדת ילדים מאומצים, (אל הרומיים ח' 23) באמצעות אמונתנו. לבסוף, בעידן הברית השלמה, הוא ישקמנו לעמדת ילדים אמיתיים, באמצעות האמונה. (ראה פרק משה וישוע 3.3.2)

באותו אופן, פעל תחילה אלוהים לשקם את סביבתו החברתית החיצונית, באמצעות מדע, ואז פעל לשקם את הרוחניות שלנו, באמצעות הדת. לפי סדר הבריאה, המלאכים, שהינם חיצוניים, נבראו לפני בני האדם, שהינם פנימיים. בשיקום, רומם תחילה אלוהים את עולם המלאכים, שהינו חיצוני ומניע אותו לשיקום העולם החיצוני הגשמי, שמרכזו בגוף האדם, ואז הפנימי, עולם הרוח שבמרכזו הרוח האנושית.

האירופאים של ימי הביניים, נועדו לשקם את טבעם המקורי, שניתן מאלוהים, קודם כל על ידי ניתוק קשריהם עם השטן, אשר טימא את החברה, כאשר האפיפיורות כשלה באחריותה הפנימית לשיקום תשתית האמון, והידרדרה לחוסר מוסריות. כאשר חיפשו בני האדם לשקם את ההיבטים הפנימיים והחיצוניים של טבעם המקורי, התפצלה ההגות של אותה תקופה לשתי תנועות לשיקום מסורת העבר, שאנו מבחינים בהן במושגים יחסיים, של סוג הבל וסוג קין. התנועה מסוג קין החלה כתחיית ההלניזם - תרבות ופילוסופית יוון ורומי העתיקות. היא איפשרה את צמיחת הרנסאנס, (פירוש המילה הצרפתית "רנסאנס" הוא לידה מחדש) שבמרכז ערכיו עמד ההומניזם. התנועה מסוג הבל החלה כתחיית המסורת העברית של ישראל והכנסייה הנוצרית המוקדמת. היא איפשרה את הרפורמציה הפרוטסטנטית, שבמרכז ערכיותה עמדה אמונה באלוהים.

המגמות של עבריות והלניזם, נוצרו לפני זמן רב, ונתקלו זו בזו מספר פעמים במהלך ההיסטוריה הקדומה.

משנת 2000 לפני הספירה, היתה הציוויליזציה המינואית באי כרתים ואחריה באה הציוויליזציה המיקנית ביוון גופה. במאה האחת-עשרה יצרו ציוויליזציות אלה, תרבות הלניסטית מסוג קין, שהאידיאלוגיה שהנחתה אותה היתה ההומניזם. בערך באותו זמן במזרח התיכון, נולדה החברה העברית, מסוג הבל, עם מונותיאיזם יהודי, כאידיאולוגיה המובילה שלה. היתה זו התקופה של המלכות המאוחדת.

אילו היו מלכי ישראל מניחים באותו זמן את התשתית עבור המשיח ומקבלים אותו, הרי שציוויליזציה עברית פורחת זו, יכולה היתה להטמיע את התרבות ההלניסטית השוקעת, ליצירת ציוויליזציה עולמית אחת. ברם, כאשר כשלו המלכים להגשים את רצון אלוהים, לא התגשמה תכנית זאת. תחת זאת, לאחר שהיהודים נלקחו לגלות בבבל, הם חזרו רק כדי להיות נתונים לשלטון היוונים, ב-333 לפני הספירה; לאחר מכן, לשליטת רומא, ב-63 לפני הספירה. כך, במהלך המאות שהובילו עד לישוע, כולל זמנו, היתה מצויה העבריות תחת שלטון ההלניזם.

אילו היו היהודים מכבדים את ישוע ומתאחדים עמו, היתה האימפריה ברומא נעשית למלכות משיחית, תחת שלטון המשיח. העבריות היתה מטמיעה את ההלניזם, ליצירת ציוויליזציה עולמית עברית. תחת זאת, כאשר נדחה ישוע, ותכניתו של אלוהים המבוססת עליו נכשלה, נשארה העבריות תחת שלטון ההלניזם.

ב-313 לספירה, הכיר הקיסר קונסטנטין רשמית בנצרות, בהכרזת מילאנו. מאותו זמן, החלה העבריות בהדרגה, לגבור על ההלניזם. בתחילת המאה השמינית, היא יצרה שתי ציוויליזציות: האורתודוכסיה המזרחית והנצרות הרומית קתולית.

אלמלא היו האפיפיורים והקיסרים האחראים לשיקום תשתית האמון, בתקופה הקרולינגית, מאבדים את אמונתם, היתה התשתית לביאתו השנייה של המשיח מוקמת באותו זמן. העבריות היתה מטמיעה את ההלניזם לחלוטין, ליצירת ציוויליזציה עולמית אחת. תחת זאת, חוסר אמונתם ואי מוסריותם, איפשרו לשטן להשחית את האידיאולוגיה המנחה של ימי הביניים, שנבנתה על בסיס העבריות. כתוצאה מכך, היה על אלוהים להנהיג תוכנית שיקום חדשה להפרדה משטן. כשם שאלוהים חילק את אדם הנפול לקין והבל, כדי להפרידו משטן, כך חילק אלוהים את האידיאולוגיה השלטת בימי הביניים, לשני כיווני מחשבה. התנועה להחייאת ההלניזם - מסוג קין; והעבריות - מסוג הבל. אלה נשאו את פירותיהם, בתקופות הרנסאנס והרפורמציה, בהתאמה.

צורת המחשבה ההלניסטית, שחזרה לחיים על ידי ההומניזם של הרנסאנס, תפסה עד מהרה, עמדה דומיננטית לגבי המגמה העברית. תקופה זו נועדה לשקם באמצעות תנאי פיצוי מקבילים, את השלב הזה, בתקופת ההכנה לעידן ביאת המשיח, עת שהיהודים היו נתונים לשליטת היוונים, והעבריות היתה תחת שלטון ההלניזם. אנו זוכרים, שרק באמצעות כניעתו של קין להבל, יכול היה השטן להיות מופרד מאדם, ורק כך ניתן היה להניח את תשתית המימוש הנחוצה לקבלת המשיח במשפחת אדם. בדומה לכך, רק כאשר הלניזם מסוג קין, נכנע לעבריות מסוג הבל, יכול השטן להיפרד מהרוח המובילה של אותה תקופה. אז, תשתית המימוש ההכרחית לקבלת המשיח בביאה השנייה, יכולה להיות מוקמת ברמת עולם.

1.1 הרנסאנס

הוסבר לעיל, שהרנסאנס גדל מתוך החיפוש החיצוני של הטבע המקורי. אילו ערכים ביקשו אנשי ימי הביניים? מדוע וכיצד חיפשו ערכים אלו?

על פי עקרון הבריאה, נבראנו להגיע לשלמות, באמצעות מלוי האחריות שניתנה לנו, מתוך רצוננו החופשי וללא עזרתו הישירה של אלוהים. לאחר מכן, עלינו להתאחד עם אלוהים ולהגיע לאוטונומיה אמיתית. לפיכך, זוהי קריאתה של נפשנו המקורית, לבקש חופש ואוטונומיה. אדם בעל אישיות מושלמת, מבין את רצון אלוהים ומגשימו, באמצעות הארתו הפנימית ותבונתו, מבלי להזדקק להתגלויות מאת אלוהים. לפיכך, רק טבעי הוא, שנבקש תבונה והבנה. אנחנו גם בעלי הזכות שניתנה מאלוהים, לשלוט ביקום, לאלפו ולטפחו, כדי ליצור סביבת חיים נעימה, בחקרנו את החוקים הנחבאים של הטבע, באמצעות המדע. לפיכך, אנו מעריכים את העולם הטבעי, חוקרים במדע, ומעלים על נס חיים פרקטיים.

בחברה הפיאודלית של ימי הביניים, היה טבעו המקורי של האדם, מדוכא מכך במשך זמן רב. לפיכך, היו האנשים יותר נחרצים, בבקשם אחר ערכים אלו, אשר צמחו מתוך העידוד החיצוני של טבעם המקורי. הם החלו לחקור במסורת הקלאסית של ההלניזם, אותה ייבאו מהמוסלמים, כתוצאה מהקשרים המתרחבים עם המזרח לאחר מסעי הצלב. היוונים והרומיים הקלאסיים, ביקשו להגשים את השאיפות החיצוניות של הטבע האנושי המקורי. הם העריכו חופש, אוטונומיה, היגיון, את העולם הטבעי ואת החיים הפרקטיים. הם פיתחו את המדע לרמה מכובדת. כיוון שכל אלו עמדו בהתאמה עם רצון הטבע המקורי של אנשי ימי הביניים, התנועה להחייאת המסורת העתיקה של ההלניזם בערה באש. ההומניזם של הרנסאנס, אם כן, עלה לגדולה.

הרנסאנס נעור לחיים במאה הארבע-עשרה באיטליה, שהיתה מרכז לימוד המסורת הקלאסית ההלניסטית. אף על פי שהחלה כתנועה המחקה את המחשבה והחיים של יוון ורומא העתיקות, עד מהרה התפתחה לתנועה, ששינתה את דרך חיי ימי הביניים. היא התפתחה מעבר לתחום התרבות, להקיף כל היבט של החברה ובכלל זה גם פוליטיקה, חיים כלכליים ודת. למעשה, היא נעשתה לכוח המוביל החיצוני להרכבת העולם המודרני.

1.2 הרפורמציה

תכניתו של אלוהים לשיקום, שבמרכזה האפיפיורות של ימי הביניים, לא נשאה פרי, בשל חילון והתנוונות מנהיגות הכנסייה. כתוצאה מכך, כאשר אנשים דגלו בהומניזם, הם גם מרדו נגד הטקסיות וחוקי הכנסייה, אשר הגבילו את חופש אמונתם. הם לחמו נגד השיטה הפיאודלית המרובדת, ונגד סמכות האפיפיורות, אשר מנעה מהם אוטונומיה. הם מחו נגד השקפת ימי הביניים, לפיה, אמונה צריכה ציות ללא עוררין לקביעות הכנסייה בכל תחומי החיים, אשר מנעה מהם לעבוד את אלוהים בהתאם למצפונם בהתבסס על קריאתם שלהם את התנ"ך. הם גם הטילו ספק באידיאלים נזיריים סגפניים עולמיים, אשר הקטינו בערך פעולות הטבע, המדע והעניינים הפרקטיים של החיים. כתוצאה מכך, מרדו נוצרים רבים של ימי הביניים כנגד שלטון האפיפיורות.

בהתאם לכך, כאשר ביקשו האירופאים של ימי הביניים להגשים את השאיפות החיצוניות של טבעם המקורי, הם החלו לבקש למלא גם אחר השאיפות המדוכאות הפנימיות. הם קראו לתחיית הרוח של הנצרות המוקדמת, עת בה חיו המאמינים בדבקות למען רצון אלוהים, בהיותם מונחים על ידי דברי ישוע והשליחים.

תנועה זאת של ימי הביניים, להחיות את העבריות, החלה עם ג'ון וויקליף (1324-1384), פרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, שתרגם את התנ"ך לאנגלית. הוא קבע, שלא האפיפיורות ולא הכמורה יכולות לקבוע את תקן האמונה, אלא התנ"ך עצמו, בהציגו ראיות לעובדה, שלדוגמות רבות, כמו גם לטקסים ולחוקי כנסייה, לא היה כל בסיס בכתובים. הוא הוקיע את הכמורה בשל התנוונותה, ובשל הניצול שלה את העם והשימוש שלה לרעה בכוח.

לרפורמציה הפרוטסטנטית היו, אם כן, שורשים במאה הארבע-עשרה באנגליה, כאשר הכבוד של האפיפיורות הידרדר לשפל המדרגה. תנועות דומות של רפורמה צמחו במאה החמש-עשרה בבוהמיה ובאיטליה, אך הן קרסו ומנהיגיהן הוצאו להורג. כדי לגייס כספים לבנות את הבזיליקה של השליח פטרוס, החל האפיפיור ליאו העשירי למכור קמעות, אשר על פי הדוקטרינה הקתולית, ימנעו ענישה על חטא בחיי העולם הבא. כאשר הוכנו קמיעות אלה בגרמניה ב-1517, קמה בעקבות כך תנועת מחאה כנגד ניצול זה. מחאה זו הציתה את הפתיל שהתפוצץ ברפורמציה הפרוטסטנטית בהנהגתו של מרתין לותר (1483-1546), שהיה פרופסור לתיאולוגיה תנ"כית באוניברסיטת וויטנברג. להבות הרפורמציה התחזקו, ועד מהרה התפשטו לשווייץ, בהנהגת הולדריך זווינגלי (1484-1531); לצרפת, כשהיא מונהגת בידי ג'ון קלווין (1509-1564); ולאומות כאנגליה והולנד.

מלחמות הדת סערו סביב תנועת הרפורמציה ונמשכו כמאה שנים, עד 1648, כאשר חוזה ווסטפאליה סיים את מלחמת שלושים השנים. הפרוטסטנטיזם ניצח בצפון אירופה, שעה שבקרב אנשי דרום אירופה חיזקה הכנסייה הרומית-קתולית את השפעתה.

במלחמת שלושים השנים בין קתולים לפרוטסטנטים, נערכו הקרבות על אדמות גרמניה. ברם, קונפליקט זה לא היה מלחמת דת פשוטה. הוא היה הרבה מעבר לכך, היה זה עימות חברתי ופוליטי, שנועד לקבוע את גורלה ועתידה של המדינה הגרמנית. חוזה ווסטפאליה, שסיים מלחמה זאת, היה הסכם דתי, שהסדיר את המחלוקות בין הפרוטסטנטים והקתולים, אך עם זאת הוא היה גם הסדר פוליטי, שפתר מחלוקות טריטוריאליות בינלאומיות בקרב אומות כאוסטריה, צרפת, שווייץ וספרד.