חלק 1: התחייה
תחייה, פירושה חזרה לחיים, לחזור לחיים פירושו שקודם לכן מתנו. כדי להבין את עומק משמעות התחייה, עלינו להבהיר תחילה את התפיסה של כתבי הקודש לגבי חיים ומוות.
1.1 הקונספציה של כתבי הקודש לגבי חיים ומוות
כאשר אחד מתלמידיו של ישוע שאל אותו, אם יוכל ללכת לביתו לקבור את אביו שנפטר, ענה לו ישוע: "הנח למתים לקבר את-מתיהם". (לוקס ט' 60) מדבריו אלה של ישוע, ברור לנו, כי כתבי הקודש מכילים שתי תפיסות שונות לגבי חיים ומוות.
התפיסה הראשונה של חיים ומוות, מתייחסת לחיים גשמים. לפיכך, מוות, פירושו סיום החיים הגשמים, כפי שהיה במקרה אביו הנפטר של תלמידו של ישוע, אשר נקבר. חיים במובן זה, פירושם, המצב בו החיים הגשמים שומרים על תפקודם הפיסיולוגי. התפיסה השנייה של חיים ומוות, מתייחסת לאנשים חיים אשר נקבצו לקבור את הנפטר, להם קרא ישוע "מתים".
מדוע התייחס ישוע לאלה שגופם היה בחיים ופעיל, כאל מתים? כוונתו היתה, שכיוון שלא קיבלו את ישוע, הם היו רחוקים מאד מאהבת אלוהים וחיו בתחום ריבונות השטן. התפיסה השנייה הזאת של המוות, איננה מתייחסת לסיום החיים הגשמים. פירושה, נטישת חיק אהבתו של אלוהים, ונפילה תחת ריבונות השטן. התפיסה המקבילה של חיים, מתייחסת למצב חיים בהתאם לרצון אלוהים, בתחום ריבונות אהבתו האינסופית של אלוהים. לכן, אפילו אם עצמיותו הגשמית של האדם הינה בחיים, אם הוא חי בנפרד מריבונותו של אלוהים והוא משועבד לשטן, הינו נחשב מת, כאשר שופטים אותו על פי התקן המקורי של הערכיות. מסקנה דומה ניתן להסיק מדברי המשפט של האדון, על האנשים חסרי האמונה של הכנסיה בסרדיניה: "כי-לך שם כאלו חי אתה והנך מת". (חזון יוחנן ג' 1)
מצד שני, אף על פי שיתכן כי חייו הגשמים של אדם מסויים הסתיימו, הוא יישאר בחיים במובן האמיתי, אם נפשו שוכנת במלכות שמים בשמים, אותו תחום בעולם הרוח, בו שולט אלוהים באמצעות האהבה. כאשר אמר ישוע: "המאמין בי יחיה גם כי-ימות". (יוחנן י"א 25) כוונתו היתה, כי אלו המאמינים בו והנמצאים תחת ריבונות האלוהים, יש להם חיים. גם לאחר חזרת גופם הגשמי לאדמה, רוחם נהנית מחיים תחת ריבונות אלוהים.
ישוע גם אמר, "וכל-החי אשר יאמין-בי לא-ימות לעולם". (יוחנן י"א 26) באמרו שמאמינים לעולם לא ימותו, התכוון לכך, שאלה המאמינים בישוע, ישיגו חיי נצח במהלך חייהם הארציים, לא בעולם הזה, אלא ברוח, בחיק אהבתו של אלוהים. הם יחיו גם בחיים האלה וגם בחיים הבאים. דבריו של ישוע מאשרים, כי מוות במובן סיום החיים הגשמים, אין לו השפעה על חיי הנצח שלנו.
ישוע אמר, "החפץ למלט את-נפשו יאבדנה ואשר יאבד אתה יחיה", (לוקס י"ז 33) אלה העוברים על רצון אלוהים כדי לשמר את שלמות בשרם, אף על פי שגופם בחיים, הינם מתים. מצד שני, אלה המקריבים את גופם למען רצון אלוהים הינם חיים. אפילו שגופם נקבר ונרקב, הם חיים לנצח כרוחות באהבת אלוהים.
1.2 המוות שנגרם על ידי הנפילה האנושית
למדנו, שיש שתי תפיסות בכתבי הקודש, לגבי מוות. איזו מן השתיים מתייחסת למוות שהביאה הנפילה על אבות האנושות הראשונים?
אלוהים יצר את בני האדם כך שיזדקנו ויחזרו לעפר. מוות גשמי, ניתן לבני האדם, בלא כל קשר לנפילתם או אי נפילתם. אדם מת בגיל התנ"כי, בהיותו בן 930 שנה. גופו חזר לעפר, אך לא היה זה מוות שנגרם על ידי הנפילה. בהתאם לעיקרון הבריאה, הבשר הוא לבוש הרוח. כשם שאדם משליך את בגדיו המרופטים, כך הוא משיל את גופו כשזה מזדקן ונחלש. רק העצמיות הרוחנית, הבלתי לבושה, נכנסת לעולם הרוח, וחיה שם לנצח.
שום דבר חומרי אינו יכול לחיות לנצח. בני האדם אינם יוצאים מן הכלל, גופנו אינו יכול לחיות לנצח. אילו בני האדם נועדו לחיות לנצח בגופם, מדוע זה יצר אלוהים את עולם הרוח, כתחנתו הסופית? עולם הרוח לא נוצר לאחר הנפילה כמקום משכנם של רוחות נפולות. אלא, זהו חלק מן הבריאה המקורית, אשר נוצר כמקום שבו פרטים אשר הגשימו את מטרת הבריאה, יהנו מחיי נצח כרוחות, לאחר שחייהם עלי אדמות הסתיימו.
רוב האנשים היום צמודים לחייהם הארציים. הם מצטערים על פטירתם, כיוון שבעטיה של הנפילה, הם בורים לגבי העובדה, שלאחר השילם את בגד גופם, הם נועדו לחיות לנצח, בעולם הרוח הנצחי והיפה. המעבר מחיים גשמים לחיים בעולם הרוח, ניתן להשוואה למטמורפוזה של הגולם לפרפר. אילו לזחל היתה מודעות עצמית, הוא היה חש אותה הצמדות לקיומו המוגבל, בטפסו על עלים של צמח, כפי שאנשים עושים בחייהם הארציים. גם הוא לא היה כנראה נלהב, לסיים את קיומו כזחל, בלא לדעת שהוא נועד להיכנס למצב חיים חדש כפרפר, בו יהנה מניחוח הפרחים והצוף המתוק, משאת לבבו. מערכת היחסים בין קיום ארצי לבין חיי הרוח, דומים למערכת היחסים שבין הזחל לפרפר.
יתרה מזאת, אלמלא היתה נפילה, היו בני האדם הארציים יכולים להתייחס לרוחות, ממש באותה טבעיות שהם מתייחסים זה לזה. הם היו יודעים אז, כי מוות, איננו פרידה סופית מאהוביהם עלי אדמות. אילו ידעו בני האדם, לאיזה עולם יפה ושמח הם ייכנסו לאחר הגיעם לשלמות עלי אדמות ובמותם מוות טבעי, הם היו מחכים בכיליון עיניים ליום בו ייכנסו לעולם זה.
כיוון שהנפילה לא הביאה למוות במובן של סיום החיים הגשמים, ניתן להסיק, שהיא הביאה למוות מהסוג השני. הבה ונעמיק לבחון זאת.
אלוהים הזהיר את אדם וחוה, כי ביום בו יאכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע, לבטח ימותו. (בראשית ב' 17) ברם, אדם וחוה לאחר הנפילה, המשיכו בחייהם הארציים והולידו ילדים, אשר התרבו עד ליצירת החברה האנושית המושחתת של ימינו. ניתן להסיק, שהמוות שנגרם על ידי הנפילה, אין פירושו סוף חיינו הגשמים, אלא מעבר מהריבונות הטובה של אלוהים לריבונות הרוע של השטן.
הבה ונמצא סימוכין נוספים בכתבי הקודש. נאמר, "אנחנו ידענו, כי עברנו מן-המוות אל-החיים באשר אהבנו את-אחינו איש אשר לא-יאהב ישאר במוות" (איגרת יוחנן הראשונה ג' 14) אהבה כאן פירושה אהבת אלוהים. אדם שאינו אוהב את חברו באהבת אלוהים הינו מת, אפילו יישאר פעיל וחי עליי אדמות. זוהי גם כוונתם של הפסוקים "כי-שכר החטא הוא המות ומתנת חסד אלהים היא חיי העולמים במשיח ישוע", (אל הרומיים ו' 23) לכן, "כי מחשבת הבשר היא המוות ומחשבת הרוח היא החיים והשלום". (אל הרומיים ח' 6)
1.3 משמעות התחייה
רבים האמינו, שהמוות שנגרם על ידי הנפילה, היה מוות פיזי. כתוצאה מכך, פירשו את המושג התנ"כי של התחייה, כחזרה לחיים מהמוות הגשמי, והאמינו שתחיית המתים, כרוכה בהתחדשות ביולוגית של גופם הנרקב. ברם, נפילת אבות האנושות הראשונים, לא הביאה לסוג הזה של מוות. בהתאם לעיקרון הבריאה, גוף האדם נועד לחזור לעפר, לאחר הזדקנותו. גוף רקוב אינו יכול לחזור למצבו המקורי. יתרה מכך, אין כל צורך שהרוח תיקח לעצמה גוף גשמי אחר, כאשר היא נועדה ליהנות מחיי נצח בעולם הרוח האינסופי.
ניתן להגדיר את התחייה כתהליך, בו אנו משוקמים מהמוות שנגרם על ידי הנפילה, לחיים, מתחום ריבונות השטן לתחום שליטתו הישירה של אלוהים, באמצעות תכניתו של אלוהים לשיקום. לפיכך, בכל פעם שאנו מתחרטים על חטאינו ועולים לרמה גבוהה יותר של טוב, אנו מתחיים לאותה רמה.
כתבי הקודש מתארים את תהליך התחייה: "אמן, אמן אני אמר לכם השמע דברי ומאמין לשלחי יש-לו חיי עולם ולא יבא במשפט כי-עבר ממוות". (יוחנן ה' 24) בהתבסס על פסוק זה, יכולים אנו לאשש את העובדה, שפירוש המושג "תחייה", הוא לעזוב את חיקו של השטן ולחזור לחיקו של אלוהים.
נכתב גם, "כשם שבאדם כולם מתו, כן גם דרך המושיע כולם יתחיו כי כאשר באדם הראשון מתים כולם כן יחיו כולם במשיח". (האגרת הראשונה אל הקורינתיים ט"ו 22) פירוש פסוק זה הוא, שכיוון שירשנו את שושלת השטן, כתוצאה מנפילתו של אדם, אנו מתים. בשובנו לשושלת אלוהים, באמצעות המשיח, נקום לתחייה ונחזור לחיים.
1.4 אילו שינויים גורמת התחייה בבני האדם?
בהתאם לדבר אלוהים, אדם וחווה מתו באכלם מפרי עץ הדעת טוב ורע. ברם, שום שינוי חיצוני משמעותי לא חל בהם. הדבר היחיד שהתרחש, היה שינוי זמני בהבעת פניהם, בשל החרדה והפחד שחשו בשל נפילתם. כך, גם אין לצפות לשום שינוי חיצוני משמעותי, שיתרחש בבני אדם נפולים, שקמים לתחייה למצב שקדם לנפילה.
מי אשר נולד מחדש באמצעות רוח הקודש, לבטח חווה תחייה. השווה אדם מאמין כזה לגנב, אחד אשר התחייה עד לרמה בה נולד מחדש, לתוך תחומו של אלוהים, בעוד שהשני הינו מת רוחנית, הנועד לגיהינום. אולם לא ניתן להבחין בין השניים על-פי חזותם החיצונית.
המאמין באלוהים על-פי הוראתו של ישוע, הוא באמת מתחייה ממוות לחיים. ברם, אין אנו יכולים להבחין בשינוי כלשהו בגופו הגשמי, לפני ואחרי קבלתו את ישוע, והשגתו חיים באמצעות תחייה.
ישוע היה באמת אדם, אשר מילא את מטרת הבריאה. (ראה פרק כריסטולוגיה 2.2)אולם, כאשר שופטים על-פי מראהו החיצוני, לא היה ישוע שונה במשהו מאדם רגיל. אילו היתה אלוהותו מוצגת באופן שלא ניתן היה לטעות בו במראהו החיצוני, הרי שכל הסובבים אותו היו לבטח מאמינים בו והולכים אחריו.
השינויים אותם חווה אדם, כאשר הוא שב לתחייה ובא תחת שליטת אלוהים, מתרחשים בלבו וברוחו. שינויים אלה מטהרים גם את גופו, בשנותם אותו מהיותו משכן השטן, למקדש אלוהים. במובן זה ניתן לאמר, שגם גופנו הגשמי מתחייה. ניתן להשוות זאת לבניין שהשתמשו בו קודם למטרה רעה, ועכשיו הוא משמש כמקום של עבודת קודש. אף כי יתכן שאין כל שינוי בצורתו החיצונית, כעת הוא מטוהר כבניין מקודש.