חלק 1: ישועה באמצעות הצלב
1.1 מטרת בואו של ישוע כמשיח
ישוע בא כמשיח, כדי להגשים לא פחות מאשר ישועה מלאה של האנושות; הוא נועד להגשים את מטרת תכניתו של אלוהים לשיקום. תחילה נועד ישוע, להקים את מלכות שמים עלי אדמות. ניתן ללמוד זאת מדבריו של ישוע עצמו לתלמידיו: "לכן היו שלמים כאשר אביכם שבשמים שלם הוא". (מתי ה' 48)
בהתאם לעיקרון הבריאה, אדם אשר הגשים את מטרת הבריאה אינו חוטא, משום שהוא שרוי בהרמוניה מלאה עם אלוהים ומחזיק בטבע אלוהי. ביחס למטרת הבריאה, אדם זה שלם, כשם שאבינו שבשמים שלם. ישוע לימד זאת לתלמידיו, בתקווה שהם יוכלו להיות משוקמים לאנשים אשר הגשימו את מטרת הבריאה ויהיו תושבי המלכות. יתרה מכך, ישוע לימד את האנשים להתפלל, שרצון אלוהים ייעשה עלי אדמות כפי שהוא בשמים. כיוון שבא לחדש את האנושות הנפולה כתושבי מלכות אלוהים, ולבנות את המלכות עלי אדמות, הוא גם דחק באנשים, "שובו, כי מלכות השמים קרבה לבוא". (מתי ד' 17) מאותה סיבה, גם יוחנן המטביל הכריז, כי בא להכין את דרכו של האדון, על בואה של המלכות. (מתי ג' 2)
כיצד יאופיינו בני האדם לאחר ששוקמו, האם כאלה שיגשימו את מטרת הבריאה ויהיו שלמים כפי שאבינו שבשמים שלם? אנשים כאלה, מכוונים לחלוטין כלפי אלוהים וחשים את לב אלוהים בעומק לבבם. הם בעלי טבע אלוהי, וחיים את חייהם עם אלוהים, באופן בלתי נפרד ממנו. יתרה מזאת, אין להם חטא קדמון, לכן אין להם צורך בכפרה או במושיע. אין עליהם להתפלל נואשות או לחיות חיי אמונה, שני דברים שהם הכרחיים עבור בני האדם הנפולים, בבקשם אחר אלוהים. יתרה מכך, כיוון שאין להם חטא קדמון, ילדיהם נולדים באופן טבעי טובים ונקיים מחטא, לכן, גם אין להם צורך במושיע, כדי לכפר על חטאיהם.
1.2 האם הישועה הושלמה באמצעות הצלב
האם צליבת ישוע, שהביאה לנו כפרה לחטאינו, הגשימה את מטרת תכניתו של אלוהים לשיקום? אם כך היה, היינו מצפים שהמאמינים האדוקים של ישוע, ישקמו את טבעם המקורי ויבנו את מלכות שמים עלי אדמות. ברם, בכל ההיסטוריה של הנצרות, לא היה אפילו אחד, אדוק ככל שיהיה, שחי את חייו באחדות בלתי ניתנת להפרדה עם אלוהים. אף לא אחד חווה את לבו של אלוהים במלוא האינטנסיביות, או החזיק בטבע אלוהי. מעולם לא היה מאמין שלא היה זקוק לכפרה, או לחיי תפילה והקדשה נואשת. אפילו השליח פאולוס, איש שאלוהים גאל, לא יכול היה להימנע מחיי אמונה ותפילה בדמע. (אל הרומיים ז' 18-25) יתרה מכך, לא היה אף הורה נוצרי, ככל שלא יהיה אדוק, אשר הוליד ילד נקי מחטא קדמון, אשר יכול היה להיכנס למלכות אלוהים, בלא חסד הכפרה של המושיע. הורים נוצריים ממשיכים להעביר את החטא הקדמון לילדיהם.
מה ניתן ללמוד מתיאור חושפני זה, של החיים הנוצריים? הדבר מלמדנו שחסד הכפרה באמצעות הצלב, לא עקר לחלוטין את חטאנו הקדמון, ולא שיקם בשלמותו את טבענו המקורי. ישוע, בידעו שהכפרה באמצעות הצלב לא תוכל למלא לחלוטין, את המטרה שלשמה בא, הבטיח שיחזור שנית. הוא הבין שרצון אלוהים לשקם את מלכות שמים עלי אדמות הוא מוחלט ובלתי משתנה, לכן קיווה ישוע לחזור ולהגשים את רצון אלוהים באופן מוחלט.
האם היה קרבנו של ישוע על גבי הצלב חסר משמעות? כמובן שלא. (יוחנן ג' 16) אילו היה זה כך, לא היה קיום להיסטוריה המכובדת של הנצרות. יתרה מזאת, ניסיון האמונה האישי שלנו מראה באופן ברור, עד כמה גדול חסד הכפרה באמצעות הצלב. אמת היא, כי הצלב כיפר על חטאינו, אך באותה מידה נכון הוא שהצלב לא סילק לחלוטין את חטאנו הקדמון. הוא לא שיקם אותנו למצב הבלתי נפול של טבע מקורי מושלם, אשר לעולם לא היה חוטא. הוא גם לא איפשר לנו להקים את מלכות שמים עלי אדמות.
מהי ההערכה המדויקת של מידת הישועה באמצעות הצלב? אם לא נשיב לשאלה זו, קשה יהיה מאד להנהיג את אמונתו של האדם המודרני. אך ראשית, עלינו לבחון מחדש את מותו של ישוע על הצלב.
1.3 מותו של ישוע על הצלב
האם היה מותו של ישוע על הצלב, הדבר בו חפץ אלוהים יותר מכל? הבה נבחן תחילה את דבריהם ומעשיהם של התלמידים, כפי שתועדו בכתבי הקודש.
כל התלמידים הביעו את אותה תחושה שרווחה בקרבם, בקשר למותו של ישוע. הם היו מוכי צער ואחוזי זעם צודק. סטפאנוס, לדוגמא, בער בכעסו על הבורות ואבדן האמונה של מנהיגי היהדות, ודן לכף חובה את מעשיהם בקראו להם רוצחים ומורדים. (מעשי השליחים ז'51-53) מאז, חלקו הנוצרים את אותן תחושות משותפות של תלמידי ישוע באותם ימים. אילו היה מותו של ישוע תוצאה קבועה מראש של מילוי רצון אלוהים, היה זה אך טבעי לתלמידיו, לבכות את מותו, אך הם בודאי לא היו מלאי טינה מרה על כך, או היו מפנים כעסם כלפי אותם מנהיגים יהודיים שגרמו לדבר. ניתן להסיק מתוך תגובתם הקשה, שמותו של ישוע, היה בלתי מוצדק ובלתי הכרחי.
הבה ונבחן עתה, את השאלה, האם צליבתו של ישוע היתה בלתי נמנעת, בקביעת הגורל של רצון אלוהים, מנקודת המבט של תכניתו של אלוהים.
אלוהים קרא לעם הנבחר, ישראל, מקרב צאצאיו של אברהם. הוא הגן עליהם, הזין אותם, ולעתים חינך אותם באמצעות צרות ומבחנים. אלוהים שלח נביאים לנחמם עם הבטחה בלתי ניתנת לערעור, שיום יבוא וישלח להם את המשיח. הוא הכין אותם לקבלת המשיח, בהביאו אותם לידי בניית המשכן והמקדש. עם הולדת ישוע הכריז אלוהים על בואו. הוא שלח את שלושת החכמים מהמזרח, וכמו כן את שמעון, אנה, יוחנן המטביל ואחרים, להעיד ברבים.
במיוחד ביחס ליוחנן המטביל, שרבים ידעו שמלאך הופיע והעיד על התעברותו ברחם אימו. (לוקס א' 13) הניסים שליוו את לידתו עוררו ציפיות בכל יהודה. (לוקס א' 63-66) יתרה מכך, חיי הסיגוף של יוחנן במדבר היו כה מרשימים, עד שרבים החלו לתהות בליבם שמא הוא אולי המושיע. (לוקס ג' 15) מטרתו של אלוהים, בשלחו אישיות גדולה כיוחנן המטביל, להעיד על ישוע כמשיח, נועדה לעודד את היהודים להאמין בישוע, כיוון שרצון אלוהים היה לעודד את יהודי אותה תקופה, להאמין בישוע.
כיוון שרצון האלוהים היה להביא את יהודי אותה תקופה להאמין שישוע הוא משיחם, היהודים אשר אומנו לחיות על פי רצון אלוהים, צריכים היו להאמין בו. אילו האמינו בו כפי שרצה אלוהים, האם היו אפילו מעלים בדעתם לשולחו אל הצלב? האם הם היו רוצים שיגרם נזק כלשהו למשיח, לו המתינו בערגה זמן כה רב? אך מכיוון שהם הלכו נגד רצון אלוהים ולא האמינו שישוע הוא המשיח, הוא נשלח להיצלב. עלינו להבין, אם כן, שישוע לא בא כדי למות על הצלב.
כעת, הבה ונבחן את דבריו ומעשיו של ישוע עצמו, כדי לקבוע, האם צליבתו היתה למעשה הדרך להשלמה מלאה של תפקידו כמשיח.
דבריו ומעשיו של ישוע, נועדו לגרום לבני האדם להאמין שהוא המשיח. לדוגמא, כאשר נשאל על ידי האנשים, מה עליהם לעשות כדי לפעול בהתאם לרצון אלוהים, ענה להם ישוע: זאת פעולת אלוהים אשר תאמינו במי שהוא שלחו. (יוחנן ו' 29) יום אחד, עת הצר על חוסר אמונת הצדוקים, וגם על כך שלא היה אפילו אחד, עמו יכול היה לחלוק את לבו, הביט ישוע מטה בעצבות על ירושלים. הוא בכה וקונן על גורל העם היהודי, אותו הנחה אלוהים באהבה ובמאמץ כה רב, במשך אלפיים שנה. ישוע ניבא, כי העיר תחרב עד כדי שלא תהיה בה אבן על אבן, הוא הצביע בבהירות על דורות האנשים, באומרו: "והרסו עד-לארץ אותך ואת-בניך בקרבך, ולא-ישאירו בך אבן על-אבן, עקב אשר-לא ידעת עת פקדתך". (לוקס י"ט 44)
בהזדמנות אחרת קונן ישוע על עיקשותם של אנשי ירושלים וחוסר אמונתם באומרו: ירושלים ירושלים, ההורגת את הנביאים והסוקלת את השלוחים אליה. כמה פעמים חפצתי לקבץ את בניך כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה ולא אביתם. (מתי כ"ג 37) ישוע נזף באלה שסרבו להאמין בו, אפילו שהיו בקיאים בכתובים שהעידו עליו: דרשו בכתבים אשר תאמרו שיש לכם חיי עולם בהם והמה המעידים עלי ואתם אינכם רוצים לבוא אלי להיות לכם חיים. (יוחנן ה' 39-40) אני הנה באתי בשם אבי ולא קבלתם אותי ... כי לו תאמינו למשה גם לי תאמינו כי הוא כתב עלי. (יוחנן ה' 43-46)
כמה ניסים ואותות ביצע ישוע, מתוך מאמץ נואש לחלץ את האנשים מחוסר אמונתם, אך אפילו בחזותם בנפלאותיו של ישוע, לעגו לו המנהיגים הדתיים כאחד האחוז בדיבוק כבעל זבוב. (מתי י"ב 24) בעיצומו של מצב כה אומלל זעק ישוע: גם אם לא תאמינו לי האמינו למעשי למען תדעו ותאמינו כי בי האב ואני בו (יוחנן י' 38) לאחר מכן, בעת שהתעמת עם מתנגדיו, הוא גינה באופן נוקב את דו-פרצופיותם. (מתי כ"ג 13-36) באמצעות דבריו ומעשיו, ניסה ישוע להביא את אנשיו להאמין בו, משום שהיה זה רצון אלוהים שיעשו זאת. אילו הלכו הם אחר רצון אלוהים והאמינו בישוע כמשיחם, מי מהם היה מעז אז לשלחו אל הצלב?
מכל הממצאים שלעיל, ניתן להסיק, כי מותו של ישוע על הצלב, היה תוצאה אומללה של הבורות וחוסר האמונה של בני תקופתו. לא היה בכך צורך להשלמת תפקידו כמשיח. הדבר מתבהר לחלוטין, מתוך דבריו האחרונים של ישוע על הצלב: אבי, סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים. (לוקס כ"ג 34)
אילו אלוהים קבע מראש את גורלו של ישוע למות על הצלב, היה ישוע מצפה ללכת בנתיב זה בבוא הזמן. מדוע אם כן התפלל שלוש פעמים "אבי אם יוכל להיות תעבר נא מעלי הכוס הזאת אך לא כרצוני כי אם כרצונך". (מתי כ"ו 39) במציאות, התפלל ישוע תפילות נואשות אלו, משום שידע כי מותו יהיה אכזבה טראגית לאלוהים, אשר עמל כה קשה להגשים את תקוותו במשך דורות רבים מאז הנפילה. יתרה מכך, ישוע ידע, שתלאות האנושות ימשיכו ללא הפוגה עד לזמן בואו בשנית.
ישוע אמר: "וכאשר הגביה משה את הנחש במדבר כן צריך בן האדם להינשא". (יוחנן ג' 14) כאשר איבדו בני ישראל את אמונתם במשה בדרכם לכנען, הופיעו נחשי שרץ והחלו להרוג בהם. אלוהים ציווה על משה להכין נחש נחושת ולהציבו על מוט, כדי שכל המביטים מעלה אל המוט יישארו בחיים. (במדבר כ"א 4-9) בדומה לכך, צפה ישוע, שבעטיו של כישלון העם הנבחר להאמין בו, תידון האנושות לגיהינום. הוא חזה את מסמורו לצלב, כמו נחש הנחושת, וזאת כדי להציל את כל האנושות, בהבטיחו ישועה לכל המביטים בו. בחזותו אפשרות זאת, השמיע ישוע נבואה זאת, בלב מלא צער.
אינדיקציה נוספת לכך, שמותו של ישוע על הצלב לא היה בהתאם לרצון אלוהים, אלא דווקא בגלל חוסר אמונתו של העם, הינה שקיעתה של ישראל לאחר הצליבה. (לוקס י"ט 44) אחרי הכל, היתה נבואה שישוע יבוא וישב על כסא דוד ויקים את המלכות הנצחית: כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו, ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא-יועץ אל גיבור, אבי-עד שר-שלום: למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה, מעתה ועד עולם קנאת יהוה צבאות תעשה זאת. (ישעיה ט' 5-6) מלאך הופיע בפני מרים, לפני התעברותה עם ישוע וחזה באופן דומה: הנך הרה וילדת בן וקראת את שמו ישוע. והוא גדול יהיה ובן עליון יקרא ויהוה אלוהים יתן לו את כסא דוד אביו, ומלך על בית יעקוב לעולם ועד ולמלכותו אין קץ. (לוקס א' 31-33)
כוונתו הברורה של אלוהים עבור העם הנבחר - ישראל, אשר אותו הדריך בכל התלאות מזמן אברהם, הייתה לשלוח להם משיח ולבנות מלכות נצחית עלי אדמות. למרות זאת, עת רדפו מנהיגי היהדות את ישוע והובילוהו לצלב, איבדה ישראל את היותה ראויה להיות האומה המיועדת של מלכות אלוהים. בתוך כמה דורות, נפוצו בני ישראל על פני כל העולם, ומאז ועד היום הם סבלו שיעבוד ורדיפות. ניתן לראות בכך תוצאה טראגית של השגיאה אשר ביצעו אבותיהם, כאשר דנו למוות את המשיח, אותו צריכים היו לכבד, ובכך מנעו את השלמת תוכניתו של אלוהים לשיקום. יתרה מכך, לא רק היהודים, גם נוצרים רבים נשאו את הצלב, כחלק אחריותם בחטא הקיבוצי של הריגתו של ישוע.
1.4 מגבלות הישועה באמצעות הכפרה של הצלב ומטרת ביאתו השנייה של ישוע
מה היה קורה אלמלא נצלב ישוע? ישוע היה משלים אז גם את ההיבט הרוחני וגם את ההיבט הגשמי של הישועה. לבטח, היה מקים את מלכות שמים עלי אדמות, מלכות נצחית ובלתי ניתנת להריסה. כך הרי ניבא ישעיה, וכך גם חזה המלאך שנשלח למרים, ומובע גם בדבריו של ישוע עצמו, אשר הכריז שמלכות שמים הינה בהישג יד. (ישעיה ט' 6-7, לוקס א' 31-33, מתי ד' 17)
כאשר ברא אלוהים את האדם, "ויצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". (בראשית ב' 7) לפיכך, בני האדם נוצרו ברוח וגוף כאחד. גם נפילתם היתה רוחנית וגשמית כאחת.
כיוון שישוע בא על מנת להביא ישועה מלאה, היה באחריותו להגשימה גם רוחנית וגם גשמית. להאמין בישוע, פירושו להתאחד עימו. לפיכך דימה ישוע את עצמו לגפן ואת תלמידיו לשריגיה. (יוחנן ט"ו 5) הוא גם אמר, "ביום ההוא ידוע תדעו כי אני באבי ואתם בי ואני בכם". (יוחנן י"ד 20) כדי להושיע את בני האדם, רוחנית וגשמית כאחת, היה זה הכרח, שישוע יבוא כבשר ודם. אילו האמין העם לישוע וכן גם היה מתאחד עימו, רוחנית וגשמית, אזי היו הם זוכים לקבל ישועה רוחנית וגשמית. אך האנשים לא האמינו בישוע. תחת זאת, הובילוהו אל הצלב. גופו של ישוע נחשף למתקפת השטן והוא נהרג. לכן, אפילו כאשר נוצרים אדוקים מתאחדים עם ישוע, גופם נשאר חשוף למתקפת השטן, כשם שהיה לגבי גופו של ישוע.
כתוצאה מכך, כל כמה שיהיה המאמין אדוק, הוא איננו יכול להגיע לישועה גשמית, על ידי כפרה באמצעות הצלב של ישוע. חטאו הקדמון אשר עבר במורד שושלתו, מאדם הראשון, לא נעקר משורשו. אפילו הנוצרי האדוק ביותר, נושא חטא קדמון, והוא יולד ילדים הנושאים גם הם את החטא הקדמון. בחיי אמונתנו הפרטיים, אנו עשויים לחוש צורך להכחיש את גופנו, מתוך מאמצינו למנוע את תגובת השטן, המנסה תדיר לפלוש דרך גופנו. מלמדים אותנו "התפללו כל היום" (הראשונה אל התסלוניקיים ה' 17) כדי לסלק את התנאי, באמצעותו תוקף אותנו השטן. תנאים אלו מקורם בחטא הקדמון, אשר למרות הישועה לא סולק באמצעות כפרת הצלב.
ישוע לא יכול היה להשלים את מטרת הישועה השלמה, שהיא רוחנית וגשמית כאחד, כיוון שגופו הוכה למוות בידי השטן. אולם ישוע הניח את התשתית לישועה רוחנית, בקבעו תשתית ניצחון לתחייתו, באמצעות הכפרה בדמו על הצלב. כתוצאה מכך, זכו כל המאמינים, מאז תחייתו, לתמורה של ישועה רוחנית אך לא ישועה גשמית.
הישועה באמצעות כפרת הצלב הנה ישועה רוחנית בלבד. החטא הקדמון נשאר פעיל אפילו בגופם של הנוצרים האדוקים ביותר ומועבר בשושלת לצאצאיהם. ככל שאמונתו של האדם חזקה יותר, כך עליו להילחם ביתר שאת בחטא שבקרבו.
אפילו השליח פאולוס, האדוק שבשליחים, קונן על חוסר יכולתו למנוע מהחטא לפלוש לבשרו: כי לפי האדם הפנימי חפצתי בתורת אלוהים, אך רואה אני באברי חוק אחר הלחם לחוק שכלי, ויוליכני שבי לתורת החטא אשר באברי. אוי לי האדם העני, מי יצילני מגוף המוות הזה. אברכה את אלוהים בישוע המשיח אדוננו. ובכן בשכלי הנני עבד לתורת האלוהים ובבשרי אני עבד לתורת החטא. (אל הרומיים ז' 22-25) הצהרה זאת, העידה על הסתירה שבין האושר אותו חש פאולוס עת זכה לישועה רוחנית לבין הצער שחש בהיותו בלתי מסוגל להשיג ישועה גשמית. גם יוחנן התוודה: אם-נאמר שאין-בנו חטא מתעים אנחנו נפשנו והאמת אין בנו... ואם-נאמר שלא חטאנו לכזב נשימנו ודברו אין בנו. (הראשונה ליוחנן א' 8-10) אנו, המקבלים ישועה על בסיס צליבתו של ישוע, איננו יכולים לשחרר עצמנו מכבלי החטא, בעטיו של החטא הקדמון הפעיל עמוק בתוכנו. לפיכך, כדי לעקור את החטא הקדמון, אשר לא יכול היה לסלקו באמצעות הצליבה, וכדי להשלים את פעולת הישועה הגשמית, על ישוע לבוא בשנית עלי אדמות. רק אז יוכלו להתגשם גם רוחנית וגם גשמית, מטרתו של אלוהים ופעולתו לישועה.
1.5 שני סוגים של נבואות באשר לצלב
אם מותו של ישוע על הצלב, לא היה במסגרת קביעת גורל הכרחית לצורך השלמת השגתו את מטרתו כמשיח, מדוע זה ניבא ישעיה שהוא יסבול בעמדו בניסיון הצליבה? (ישעיה ה' 3)
נדמה לנו כי התנ"ך מכיל רק נבואות, המתארות מראש את סבלו של ישוע. אך כאשר אנו קוראים את התנ"ך מחדש, עם הידע של העיקרון, אנו מבינים, שיש נבואות אחרות הסותרות זאת. כפי שניבא ישעיה (ישעיה ט', י"א, ס') וכפי שהמלאך הודיע למרים, (לוקס א' 31-33) נאמר מראש, כי ישוע יהיה למלך היהודים עוד בחייו ויקים את המלכות הנצחית עלי אדמות. הבה ונחקור, מדוע זה נתן אלוהים שתי נבואות סותרות באשר לישוע.
אלוהים ברא את בני האדם, כך שיגיעו לשלמות, אך ורק במלאם את חלק אחריותם, (ראה פרק הבריאה 5.2.2) אולם במציאות, אבות האנושות הראשונים לא מילאו את אחריותם ונפלו. כלומר, לבני האדם יש פוטנציאל להשלים את אחריותם בהתאם לרצון אלוהים, או להיכשל במילוי אחריותם, בניגוד לרצון אלוהים.
נבחן כמה דוגמאות מהתנ"ך. היה זה באחריותו של אדם לא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, הוא יכול היה לציית למצוות האלוהים ולהגיע לשלמות, או לאכול מן הפרי ולמות. הוא בחר באפשרות השנייה.
בעידן התורה, אלוהים נתן את עשרת הדברות ואת חוקת משה, אשר הציות להם היווה עבור העם תנאי לישועה. שמירה על החוק וכיבודו, וקבלת הישועה כתוצאה מכך, או לחילופין, אי ציות לחוק, המביא לחורבן, (דברים ל' 15-20) שניהם היו בתחום אחריות העם לבדו.
היתה זאת אחריותם של בני ישראל, אשר יצאו ממצרים ופתחו במסע לכנען, לציית להוראותיו של משה. היה באפשרותם לציית מתוך אמונה להנחיותיו של משה ולהיכנס לארץ כנען, או למרוד בו ולא להיכנס לארץ המובטחת. למעשה, אלוהים אמר מראש, שינחה את בני ישראל לארץ כנען (שמות ג' 8) וציווה על משה להובילם לשם, אך בשל חוסר אמונה, מת העם במדבר, בהותירו רק את צאצאיו להגיע למטרה הסופית.
לבני האדם, אם כן, יש את חלק אחריותם שלהם. הם יכולים למלא אותו בהתאם לרצון אלוהים או להיכשל במילויו, בניגוד לרצון אלוהים. טבע הפרי שהם נושאים, מותנה במילוי או באי מילוי חלק אחריותם. מסיבה זאת, אלוהים נתן שני סוגים של נבואות, המתייחסות להגשמת רצונו.
שליחת המשיח היא תחום אחריותו של אלוהים, אך האמונה במשיח הנה חלק אחריותו של האדם. העם היהודי יכול היה להאמין במשיח, כרצון אלוהים, או לא להאמין בו, בניגוד לרצונו. כדי להתמודד עם האפשרויות התלויות באחריות האנושית, נתן אלוהים שתי נבואות המתייחסות להגשמת רצונו באמצעות ישוע. סוג אחד צפה מראש את מותו של ישוע, כתוצאה מחוסר אמונתו של העם, (ישעיה נ"ג) סוג אחר אמר מראש, שהעם יאמין ויכבד את ישוע כמשיח, ויסייע לו להגשים את רצון אלוהים מתוך תהילה. (ישעיה ט', י"א, ס', לוקס א' 31) כאשר ישוע מת על הצלב, בעטייה של חוסר אמונת האנשים, התמלאו רק הנבואות מן הסוג הראשון. הנבואות מן הסוג השני נותרו בלתי מוגשמות, עד לביאתו השנייה של המושיע.
1.6 פסוקים בברית החדשה בהן דיבר ישוע על צליבתו כאילו היתה הכרחית
יש כמה פסוקים בברית החדשה בהם דיבר ישוע על יסוריו על הצלב, כמו היו הכרחיים עבור הישועה. לדוגמא, כאשר פטרוס שמע את נבואת ישוע על צליבתו הצפויה וניסה להניאו מכך, נזף בו ישוע ואמר: "סור מעלי השטן, מכשול אתה לי". (מתי ט"ז 23) מדוע זה נזף ישוע בפטרוס בחומרה כה רבה? האמת היא, שכאשר ישוע אמר זאת, אי אמונתם של בני העם הנבחר כבר תסכלה את מאמציו להשלים את תכניתו לישועה, גם גשמית וגם רוחנית. באותו זמן, נחושה היתה החלטתו של ישוע לקבל את גורל הצליבה, (לוקס ט' 31) כתשלום פיצוי לפתוח את הדרך לישועת האנושות, לפחות מבחינה רוחנית. ניסיונו של פטרוס להניאו מכך, היה מונע מישוע לסלול את הדרך לישועה רוחנית באמצעות הצלב. לכן נזף בו ישוע.
דוגמא שנייה מצויה בדבריו האחרונים של ישוע על הצלב: "כָלָה". (יוחנן י"ט 30) דברים אלה לא נאמרו על ידי ישוע במשמעות המקובלת, שהיא השלמה מוחלטת של תכניתו של אלוהים לישועה. כאשר הגיע למסקנה, שחוסר אמונת העם הינו בלתי הפיך, בחר הוא בדרך הצלב, כדי להניח את התשתית לישועה רוחנית, בהותירו את המטרה של הגשת ישועה גשמית בלתי מוגשמת עד לזמן הביאה השנייה. כלומר, כוונתו של ישוע בביטוי "כָלָה", היתה, שהוא סיים להניח את התשתית לישועה רוחנית. באותה עת היתה זאת כבר המטרה האלטרנטיבית של תכניתו של אלוהים.
כדי שתהיה לנו אמונה ראויה, תחילה, עלינו להיות מאוחדים ישירות עם אלוהים, באמצעות ניסיון רוחני בתפילה, ואז להבין את האמת, מתוך קריאה ישירה של כתבי הקודש. מסיבה זו אמר ישוע, שעבודת האל היא "ברוח ובאמת". (יוחנן ד' 24)
מאז זמנו של ישוע, הנוצרים האמינו, כי ישוע בא לעולם כדי למות על הצלב. המטרה העיקרית שלשמה בא ישוע המשיח, לא היתה ידועה להם. כתוצאה מכך, הם טעו לראות בישועה הרוחנית שהביא לנו, את כלל משימתו. ישוע רצה לחיות ולהגשים את ייעודו, אך בשל אי האמונה של בני העם בו, הוא מת, כשבלבו אכזבה קשה. היום, חייבות להופיע עלי אדמות, כלות אדוקות באמונתן – כלומר, מאמינים טהורי לב - היכולים להקל על לבו המר והדואב של ישוע. על הכלות היכולות להוציא לפועל את רצון לבו של ישוע, להופיע עוד בטרם יוכל לבוא שנית כחתן. ברם, ישוע קונן: "אך בן-האדם בבואו, הימצא אמונה בארץ" (לוקס י"ח 8) כיוון שצפה, כי סביר שבחזרתו, האנשים יהיו שרויים בחשיכה.
הבהרנו מתוך לימוד כתבי הקודש, שישוע לא בא על מנת למות על הצלב. אנו יכולים להסיק עובדה זאת ביתר בהירות, אם נתקשר רוחנית עם ישוע ונשאלו ישירות. אם אין אנו יכולים לתפוס מציאות רוחנית, עלינו לתור אחר עדויות של אלה שניחנו בכישורים שכאלה, כדי להבין כראוי את לבו ולהעמיק את אמונתנו. רק אז נהיה ראויים להיות כלות לישוע, היכולות לקבלו באחרית הימים.